דממה מעיקה הרגשתי השבוע בביקור בצפון. גם כשנסענו מקריית שמונה ונכנסנו למושבה מטולה השבורה. מאז הפסקת האש המועצה אמנם הספיקה לקצוץ את העשבים השוטים שגדלו פרא ולפני כמה שבועות כבר הגיעו לגובה אדם, אבל ההרס ניכר בכל פינה של מה שהייתה שכיית חמדה גלילית: בבתים ההרוסים, במדרכות שרוסקו תחת שרשרות הטנקים, ובכבישים המחוררים מפגיעת רקטות. כלבים לבנוניים עזובים בהמוניהם חדרו באין מפריע מהפרצות הרבות בחומה ומילאו את העיירה.
במושבה עצמה היו רק חברי כיתת הכוננות הנאמנים, שהמשיכו לשמור על מטולה במהלך כל השנה הקשה. פה ושם היו תושבים שבאו לראות את מה שנותר מבתיהם או לחלץ משם פריטים אישיים, אבל רק עשרה תושבים, רובם מבוגרים, חזרו למטולה מאז הוכרזה הפסקת האש. העזובה ניכרה בכל מקום.
בניסיון לעורר מעט תקווה ולהדליק קצת אור התכוונו במועצה לעשות הדלקת נרות של חנוכה עם מפקדי הצבא באזור, אבל אז הגיעה הודעה ממשרדה של השרה להתיישבות ולמשימות לאומיות, אורית סטרוק, שהיא מתכוונת להגיע. כולם התכווצו. בכל היישובים בצפון שבהם ביקרתי במהלך המלחמה, והיו רבים כאלה, לא שמעו כלל על קיומו של המשרד המיותר הזה והשרה המיותרת עוד יותר.
השרה עתירת התקציבים לא מאמינה כנראה שיש התיישבות או משימות לאומיות ראויות שהן בתוך תחומי הקו הירוק. בשנה שעברה, מתוך תקציב שהוגדל ליותר מ־700 מיליון שקל, העבירה רק כ־8 מיליון שקלים, קצת יותר מאחוז אחד מתקציבה, ליישובי הצפון הפגועים. אבל עכשיו היא רצתה להדליק נר במטולה, אולי כדי להאיר את המחוזות החדשים שהיא חומדת להתיישב בהם. רגע לפני שכולם ביטלו השתתפות, הגיעה ממשרדה הודעת ביטול, וכולם נשמו לרווחה.
על יישובי הדרום המרוסקים הואילה השרה למשימות לאומיות להרעיף 4.6 מיליון שקלים בשנה שעברה, כחצי אחוז מתקציבה. את הדממה הנוקבת של מטולה וקריית שמונה אפשר היה לשמוע השבוע גם בעוטף, בקיבוץ נחל עוז. המשק מתפקד, אבל החברים אינם. איש לא יודע אם ומתי יחזרו. ישראל של 2025 היא לא רק עצובה, היא גם מוזנחת, על ידי הממשלה שלה.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב