יש משהו מאולץ ברוב ברכות ה"שתהיה שנה טובה יותר" ששמעתי השבוע. נשמע היה שאין מאחוריהן אמון. ישראל נכנסה ל־2025 כמדינה פצועה עדיין, כשחלק מהפצעים שלה עוד פעורים ומדממים. היא אומנם סיימה את 2024 עטורת הישגים צבאיים מרשימים, אבל ההישגים האלה לא תורגמו עדיין ליצירת מציאות טובה יותר ולהפיכת ישראל למדינה שטוב יותר לחיות בה. להפך: הם הולכים ונשחקים יום־יום כשאנחנו שוקעים לדשדוש בעזה, בלבנון ובסוריה.
ביום האחרון של 2024, במהלך ביקור בצפון, עצרתי באחד המקומות החביבים עליי: הפלאפל של שמעון עמר בקריית שמונה, מוסד ותיק שעמר התעקש להשאיר פתוח כל ימי המלחמה. בניגוד מוחלט לעיר עצמה שעדיין ריקה מאנשים, המקום היה מלא בסועדים, אבל משהו הרגיש מוזר.
הפלאפל היה טעים כתמיד, אבל רק אחרי דקה וכמה נגיסות הבנתי מה שונה הפעם: על אף האנשים הרבים שגדשו את המקום – שררה שם דממה מוחלטת. כולם אכלו בשתיקה, וגם כשדיברו - זה היה קצרות ובקול חרישי. דוכני פלאפל הם מקומות הומים מטבעם, והדוכן של עמר תמיד מלא שאון אדם. הפעם הייתה שם רק דממה מעיקה, עצובה.
הדממה המעיקה הזאת נמשכה גם בביקור במושבה מטולה השבורה. מאז הפסקת האש המועצה אומנם הספיקה לקצוץ את העשבים השוטים שגדלו פרא ולפני כמה שבועות כבר הגיעו לגובה אדם, אבל ההרס ניכר בכל פינה של מה שהיה שכיית חמדה גלילית: בבתים ההרוסים, במדרכות שרוסקו תחת שרשרות הטנקים, ובכבישים המחוררים מפגיעת רקטות. כלבים לבנוניים עזובים חדרו בהמוניהם באין מפריע, מהפרצות הרבות בחומה, ומילאו את העיירה.
במושבה עצמה היו רק חברי כיתת הכוננות הנאמנים, שהמשיכו לשמור על מטולה במהלך כל השנה הקשה. פה ושם היו תושבים שבאו לראות את מה שנותר מבתיהם או לחלץ משם פריטים אישיים, אבל רק עשרה תושבים, רובם מבוגרים, חזרו למטולה מאז שהוכרזה הפסקת האש. העזובה ניכרה בכל מקום.
בניסיון לעורר מעט תקווה ולהדליק קצת אור, התכוונו במועצה לעשות הדלקת נרות של חנוכה עם מפקדי הצבא באזור, אבל אז הגיעה הודעה ממשרדה של השרה להתיישבות ולמשימות לאומיות אורית סטרוק, שהיא מתכוונת להגיע. כולם התכווצו. בכל היישובים בצפון שבהם ביקרתי במהלך המלחמה, והיו רבים כאלה, לא שמעו כלל על קיומו של המשרד המיותר הזה והשרה המיותרת עוד יותר.
השרה עתירת התקציבים לא מאמינה כנראה שיש התיישבות או משימות לאומיות ראויות שהן בתוך תחומי הקו הירוק. בשנה שעברה, מתוך תקציב שהוגדל ליותר מ־700 מיליון שקל, העבירה רק כ־8 מיליון שקל, קצת יותר מאחוז אחד מתקציבה, ליישובי הצפון הפגועים. אבל עכשיו היא רצתה להדליק נר במטולה, אולי כדי להאיר את המחוזות החדשים שהיא חומדת כדי להתיישב בהם. רגע לפני שכולם ביטלו השתתפות, הגיעה ממשרדה הודעת ביטול, וכולם נשמו לרווחה.
על יישובי הדרום המרוסקים הואילה השרה למשימות לאומיות להרעיף 4.6 מיליון שקל בשנה שעברה, כחצי אחוז מתקציבה. את הדממה הנוקבת של מטולה וקריית שמונה אפשר היה לשמוע השבוע גם בעוטף, בקיבוץ נחל עוז. המשק מתפקד, אבל החברים אינם. איש לא יודע אם ומתי יחזרו. ישראל של 2025 היא לא רק עצובה, היא גם מוזנחת, על ידי הממשלה שלה.
ממול המשיך צה"ל להפליא מכותיו בעזה. האדמה רעדה מפצצות שהשליך חיל האוויר, וקולות ירי הטנקים והמקלעים לא פסקו לרגע. עוד רחוב ועוד שכונה, עוד מאה ועוד מאתיים אנשי חמאס שחוסלו. אנחנו יכולים להיבלע במלחמה בעזה לנצח, אבל אפילו בקולם של מפקדי צה"ל נשמע הפקפוק כשהם מסבירים על החשיבות החיונית של המשימה.
כמעט כל השטח של צפון הרצועה כבר נוקה מאזרחים ומאנשי חמאס. המגדלים של שכונות מגורי הקצינים והרופאים של בית להיה הושטחו. אין כבר בית שצופה לחצרות של נתיב העשרה ולקו הרכבת לשדרות. ג'באליה הפכה לעיי חורבות, ורק כלבים משוטטים שם, הניזונים מהאשפה שמותיר אחריו צה"ל.
השליטה בחלק הצפוני של הרצועה מספקת לישראל קלף מיקוח שיכול לקדם את החזרת החטופים, אילו הממשלה שלנו הייתה מתעניינת בזה ולא רק בחוק ההשתמטות.
בינתיים, כל יום שהייה שם גובה את ליטרת הדם שלו, ועכשיו צה"ל נערך להטיל אוגדה נוספת, רביעית במספר, לפעולה בעזה. צריך להגיד את זה שוב: לעולם לא נוכל להרוג את כל המזדהים עם חמאס. המספרים שלהם בעזה הם מאגר אין־סופי. גם לא נשמיד את אחרונת הרקטות ואת ה־RPG האחרון. אם לא נהוון עכשיו את ההישג, נמצא את עצמנו מתבוססים ומדממים שם שנים בלי תוחלת ובלי החטופים, המעט שעוד נותרו בחיים.
בלי שום אסטרטגיה או מחשבה מסדרת של הדרג המדיני, צה"ל מוצא את עצמו נשאב לשהייה ממושכת בשלוש הטריטוריות: עזה, סוריה ולבנון. כמו ב־1982, אחרי שגירשנו את הפלסטינים מלבנון ונשאבנו ל־18 שנים מדממות של לחימה שם, כך גם היום: צה"ל מחפש הסברים שיצדיקו את המשך השהייה והדימום. עם הנגיסה – בא התיאבון להישאר בשטח שכבשנו.
קצין בפיקוד הצפון הסביר לי השבוע בשיא הרצינות, ש"לא נוכל להגן על יישובי הגולן מרמת הגולן, וחיוני שנישאר על אדמת סוריה". "הלוואי", הוא הוסיף, "שנוכל לכבוש רצועת ביטחון בכל גבולותינו, כדי להגן על היישובים".
יש מי שהרעיון הפשטני הזה עשוי להישמע לו מפתה, אבל ההיסטוריה שלנו הוכיחה שוב ושוב שלכיבוש שטח זר יש מחירים גבוהים, ובדרך כלל הכובש, שנכנס בתרועה רמה, יוצא בזנב מקופל.
ישראל, שאוכלוסייתה חצתה השנה את קו ה־10 מיליון, לא צריכה עוד טריטוריה – היא צריכה ריפוי והחלמה. תנאי הכרחי להחלמה הוא החזרת החטופים, והוא בהישג יד. המלחמה שלנו לא תסתיים השנה, אבל אפשר לצמצם אותה לממדים ההכרחיים ולעצור את הדימום המיותר. המשימה הגדולה ביותר שתהיה לנו בשנה החדשה תהיה לתקן את מה שנשבר, כדי שיהיה לנו על מה להמשיך להילחם.