ברוכים הבאים לרבעון השני של המאה הראשונה של האלף השלישי. בראשון בינואר החלה שנה אזרחית חדשה. בראשון בינואר החל גם הרבעון השני של המאה. כמובן, אפשר להתווכח על השאלה מתי בדיוק מתחיל ונגמר רבעון, או מתחילה ונגמרת מאה. אם הרבעון התחיל בתחילת 2000, אז עברו 25 שנים. אם התחיל רק בסוף 2000, אז שנת ה־25 תסתיים בסוף 2025. כך או כך, אנחנו נסכם עכשיו: רבעון שני של מאה ראשונה במילניום השלישי.
השבוע אירחתי לשיחה על הרבעון הזה (בהסכת שאתם מוזמנים להאזין לו) שלושה ישראלים נבונים: ערן לרמן, נעה מנהיים ומואב ורדי. בהקדמה לשיחה קראתי קטע קצר מתוך ספר יפה – "מילניום". כתב אותו היסטוריון בריטי שהוא גם פודקאסטר פופולרי וגם מחבר ספרים מצליח ושמו טום הולנד. אנחנו היום קצת אחרי סוף האלף השני ודי בתחילת השלישי, הספר של הולנד עוסק בסוף האלף הראשון, תחילת השני.
"אני זוכר", כתב הולנד, "כשהייתי בשנות העשרה שלי, וחייתי בצל המלחמה הקרה, התפללתי שאחיה לראות את המאה ה־21, ואת כל העולם איתי; אבל עכשיו, לאחר שעברתי את הסף המסוים הזה והסתכלתי קדימה אל העתיד, אני מגלה שאני מודע הרבה יותר מאי־פעם לכמה הזמן נמתח לאינסוף ומפחיד, ולכמה קטן, בהשוואה, טווח הקיום של האנושות עלול להתברר".
מה יקצר את טווח הקיום הזה? בתחילת המאה, אחרי אירועי 11 בספטמבר, נדמה היה לרגע שמלחמת ציביליזציות היא הסכנה הגדולה. אולי גם שימוש בפצצות גרעין בידי ארגוני טרור רדיקליים. אחר כך הוסט הזרקור העולמי להתחממות הגלובלית. "הפכתי את ההתחממות הגלובלית לעדיפות מרכזית", אמר הנשיא שעשה היסטוריה – ברק אובמה. אלא שכמו הרבה עדיפויות אחרות של אובמה, גם זו הושלכה עם הזמן בצידי הדרך.
השנה שנסגרה כעת בישרה את המעבר מתחזית קטסטרופה שממוקדת בהתחממות הגלובלית לתחזית קטסטרופלית שממוקדת בבינה המלאכותית. כלומר, עוד לפני שיהיה לנו חם מדי, ובהנחה לגמרי לא מבוססת שנצליח לחמוק משואה גרעינית – המחשבים יחסלו אותנו.
הקואליציה יציבה?
איזו קטסטרופה תקצר את ימי הקואליציה? אם לסמוך על המספרים, ולהתעלם לרגע מהדיווחים הנרגשים על ראש הממשלה שנגרר להצבעה ממיטת חוליו, זו לא תהיה קטסטרופה שתבוא בקרוב. כל עוד אין לקואליציה סיכוי לנצח בבחירות, וכל עוד לרוב המפלגות בקואליציה יש יותר מה להפסיד מאשר מה להרוויח מבחירות, יש לה דבק חזק.
ואין לה סיכוי לנצח בבחירות. לפחות לא לפי מה שאפשר לבחון. עברנו השבוע על כל הסקרים מאז אוקטובר 2023, ובאופן כללי ממוצע הסקרים לא מקרב את הקואליציה ל־60 מושבים בכנסת. אפילו לא לרגע. יש מגמת עלייה בקו הנתונים. מצבה השתפר מעט בחודשים האחרונים. אבל רק מעט. לא קרוב ל־60. לא קרוב למעל 60. וזה אפילו כאשר כוללים בחישוב הממוצע המשוקלל (של אתר המדד) את הנתונים מהסקרים היוצאי־דופן של ערוץ 14, שהוא היחיד שבו הקואליציה לפעמים זוכה לרוב.
פרופ' עירן הלפרין ממרכז אקורד אמר את זה לאחרונה בצורה קצת מוגזמת. יכול להיות שמוטב להיות קצת יותר זהירים ממנו, אבל בסך הכל מה שאמר נכון. "הסקרים כבר חודשים ממש יציבים. הקואליציה, שבכנסת מחזיקה 67־68 מנדטים, מקבלת מהציבור כ־50 מנדטים בממוצע, והאופוזיציה כ־70 מנדטים". איפה הגזים? זה לא 50, זה מעל 50. וזה לא 70, זה מתחת ל־70. בוודאי שלא 70 אם לוקחים בחשבון שהערבים לא בדיוק שייכים לאופוזיציה שאפשר להרכיב ממנה קואליציה חלופית.
אז מה למדנו ממבט על כל הסקרים של תקופת המלחמה? שהחיבור הקואליציוני אמור להיות חזק, אלא אם לראשי המפלגות יש סקרים שמעידים על כך שכמעט כל הסקרים שאנחנו, הציבור, רואים - אינם מדויקים. למיטב ידיעתי, אין להם סקרים כאלה. לא מספיק, ולא מספיק נחרצים.
נכון שיש איזו הצגה של ביטחון (בימין) ושל חרדה (במרכז־שמאל) שגם בבחירות הבאות "ביבי ינצח". ואולי הוא באמת ינצח. אבל נכון לעכשיו, אם זה יקרה, זה יהיה הדבר המאוד לא צפוי (ולא, זה לא "כמו טראמפ". בבחירות האחרונות בארה"ב היה ברור כל הזמן שטראמפ יכול לנצח. וגם בבחירות 2016, שבהן התוצאות כן היו הפתעה, הפער בסקרים בארה"ב לא היה גדול כמו שהוא נראה היום בסקרים אצלנו).
כרגע, כנראה שלקואליציה אין מספיק בוחרים כדי לנצח. מה שיש לה בשפע זה זמן. היא יכולה להשתמש בזמן שעוד יש לה לכהן כדי לנסות לשנות את התמונה. וזה מה שהיא מנסה לעשות. גם כשהיא מתקוטטת.
יש כאן רופא?
באחד הפרקים בסדרת הסרטונים "האתגר החרדי", נדמה לי שזה בסרטון הרביעי (בואו לצפות), מופיע איזה צדיק מבני ברק ובפיו בשורה: גם אם כל היהודים בישראל יהיו חרדים, לא יהיה מחסור ברופאים. מי יהיו הרופאים, אני שואל אותו. הגויים, הוא אומר. אנחנו היהודים נלמד תורה והגויים ישמשו אותנו.
קשה לומר אם התכוון ברצינות לתשובה הזאת. אולי זו הייתה סתם התגרות, תשובה לעומתית על שאלה שנראתה לו לעומתית או לא רלוונטית. השאלה דווקא רלוונטית. שיעור החרדים באוכלוסייה עולה, גם אם בקצב איטי יותר מהצפוי כפי שנטען השבוע בפרסומים של המכון החרדי למחקרי מדיניות, ואין מהם מי שהולכים ללמוד רפואה. כמעט אין.
למה? אפשר לתת לזה כל מיני הסברים. בשלב זה הם לא הולכים ללמוד רפואה בעיקר כי הם לא רוצים. אלא שלהסבר הזה צריך להוסיף כוכבית: גם אם היו רוצים, זה לא היה כל כך קל. הם לא היו מתקבלים ללימודי רפואה. ולא משום שיש אפליה נגדם, אלא משום שלא היו עומדים בתנאי המינימום. אי אפשר לעמוד בתנאים הללו בלי ללמוד – והחרדים לא לומדים את מה שנדרש במשק מודרני.
כדאי לזכור את העובדה הזאת כאשר עוברים לדיון על הרופאים. כי כבר כמה ימים מסתובבים דיווחים, ובעקבותיהם ציוצים, ובעקבותיהם הצהרות של כל מיני פרשנים ומנהיגים, על נטישת רופאים את ישראל. אולי הכתבה של אילן לוקאץ' בשישי שעבר הציתה את הגל הזה, לא ראשון מסוגו, של שיחה על הרופאים שעוזבים. אולי יש לו עוד סיבות. כך או כך, ההסברים מוכרים: "לרופאים יותר קל ללכת... יש להם כסף ויש להם מקצוע נדרש".
הדיון הזה, שמתנהל בצל המשך הפרסומים על שיעור העזיבה הכללי של ישראל, שעלה מאוד, הוא כמובן פוליטי - ולכן לא בוגר במיוחד. גם נתונים מהימנים וברורים על התופעה אין בנמצא. במחנה האופוזיציה עזיבה של רופאים מוצגת כסוג של איום: אם תמשיכו ככה, לא יישארו לכם רופאים. כאילו סוג כזה של ענישה על מחדלי הממשלה הוא דבר שיפגע רק בתומכי הקואליציה. כאילו סוג כזה של ענישה, לחתוך את האף כדי להעניש את הפנים, מביא למישהו תועלת.
במחנה הקואליציה התגובה כמקובל לא פחות ילדותית: חוצפה! לכו! נסתדר! אל תאיימו! הנה המזוודות! למה, תומכי הקואליציה לא זקוקים לרופאים? הם לא ייפגעו אם זמינות של רופאים תהיה יותר נמוכה ואם הטיפול יהיה ברמה פחות טובה? הם באמת חושבים שיפתרו את הבעיה בהנפת אצבע משולשת?
למה רופאים עוזבים? יש לזה שלוש סיבות עיקריות. הראשונה, כלכלית. זו בעיה שלישראל קשה מאוד לפתור, משום שבישראל יש רפואה ציבורית, ונמוכים הסיכויים להציע כאן שכר שמתחרה בשכר שיש במדינות אחרות. ועוד: ישראל היא מדינה שמצבה הכלכלי לא השתפר בתקופה האחרונה. יותר כסף לביטחון משמעו פחות לנושאים אחרים, כמו רפואה. בור תקציבי משמעו פחות השקעה בתשתיות, ולכן רמת חיים יורדת. רופאים, כמו שאר בני האדם, עושים כל מיני שיקולים כאשר הם בוחרים לעצמם מקום עבודה ומגורים. שכר ורמת חיים הם שיקול חשוב, גם אם לא תמיד הכי חשוב.
הסיבה השנייה שמביאה לגל עזיבה – או לפחות לתחושה שיש עלייה במספר העוזבים – היא ביטחונית. לא כולם רוצים לחיות במדינה שמופגזת מדי לילה. תאמרו: איזו מין ציונות זאת, שמתעלמת מהצורך להקריב לטובת ההגנה על הכלל? נשיב: לא כולם כאלה ציונים גדולים, ולא כולם מרגישים צורך לחיות במתח אידיאולוגי מתמיד שמפעיל אצל בני אדם מסוימים את השריר של הפטריוטיות. יש אנשים שפשוט רוצים לחיות את חייהם ולא לממש את ייעודם בהגשמת יעד אידיאולוגי נשגב. תאמרו: טוב, אבל כאן מדינת ישראל, כאן נדרשת הקרבה. על זה נשאל: באמת?
אתם באמת רוצים שישראל תהיה מקום שרק אידיאליסטים מובהקים ירצו לחיות בו? כי לא בטוח שזה מתכון לחיים של יציבות, שגרה ושגשוג.
ויש סיבה שלישית לגל המדובר. זו הסיבה שהופכת אותו לכלי בארגז הכלים הפוליטי. חלק גדול מהרופאים שהחליטו שדי להם, הם ישראלים שמסתייגים מפעולות של הממשלה והקואליציה. הם התנגדו לרפורמה המשפטית, הם נחרדים מאווירה של אלימות כבושה ושל הסתה, הם מתקשים להתרגל לתרבות פוליטית שנראית להם נכלולית ומניפולטיבית.
וכן, הם לא אוהבים את ישראל החדשה, שבועטת באליטות הישנות שלה. גם משום שהם חלק מהאליטות הישנות האלה, וגם משום שהאליטות החדשות נראות – לפחות בעיניהם – כמו... קשה לומר את זה בנימוס, אז נגיד את זה בחוסר נימוס – כמו כל דבר חוץ מאליטות.
אולי הרופאים "האלה" מגזימים. אולי הם מפרשים לחומרה את כוונות המחנה הפוליטי היריב. אולי הם סתם מפונקים. אפשר להטיח בהם את כל הטענות הללו, נכונות או לא נכונות, אבל אין בזה שום תועלת. כך הם מרגישים ("הם" זו כמובן הכללה לא מדויקת שמתייחסת לקבוצה לא מוגדרת). ואם ישראלים אחרים רוצים שיישארו כאן מספיק רופאים, הם צריכים לעשות אחד משני דברים. או לגרום לרופאים שמרגישים קושי גדול להפסיק להרגיש כך, או לדאוג שיהיה לרופאים האלה תחליף.
מה המעשה ההגיוני יותר משני אלה? די ברור שהמעשה ההגיוני הוא לגרום להם להרגיש נוח יותר. כי הם כבר רופאים, והם כבר כאן, והם רוצים להישאר – זה ביתם, זו שפתם, כאן חבריהם ומשפחתם. אבל נניח שיש בישראל מי שמתקשים לעשות את המעשה ההגיוני הזה. נניח שיש בישראל מי שמאוד חשוב להם לפעול בדרך חברתית ופוליטית שדווקא מחדדת את הצורך של חלק מהרופאים לחפש לעצמם מקום אחר. אם זה המצב – צריך להביא בחשבון עזיבה, ולמצוא דרך להתגבר עליה. כלומר, לדאוג לכך שיהיו רופאים אחרים, ממקורות אחרים, מקבוצות שפחות נוטות לעזוב.
אהה – זה בדיוק מה שאנחנו רוצים! זה הפזמון שאני שומע וקורא בימים האחרונים. נשתמש במה שכתב ידידי אראל סג"ל כדוגמה לסנטימנט הזה: "יש פתרון אחד. לפתוח עוד בתי ספר לרפואה. לפתוח עוד בתי חולים ולתת עדיפות ללוחמים ולמשרתי צבא ושירות לאומי שילמדו בארץ. הגילדה חוסמת את המקצוע ואז מאיימת לעזוב. התשובה היא לפתוח. לא להאמין לאיומים של הממסד הרפואי, אלא להפוך את לימודי הרפואה והקמת בתי חולים בפריפריה למאמץ תשתיתי לאומי".
כאמור, אני חושב שהפתרון היותר טוב יהיה להשאיר כאן את הרופאים שכבר כאן, ואולי גם לזה סג"ל יכול לתרום בהצעת מהלכים של "מאמץ לאומי". אבל נניח לזה, ונחשוב על ההצעה שלו כשלעצמה. סג"ל אומר כך: רופאים עוזבים. אז צריך עוד רופאים. איך יהיו עוד רופאים? נפתח עוד בתי ספר לרפואה ועוד בתי חולים. יש שתי שאלות שאינו עונה עליהן בהצעתו: הראשונה, מאין יבוא התקציב למהלך הזה – במדינה שתקציביה מתכלים במהירות מסיבות טובות יותר וטובות פחות. השנייה, מאין יבואו התלמידים שילמדו רפואה ויהפכו לרופאים.
על השאלה הראשונה אין הרבה מה לומר: מדינה ענייה לא תוכל לפתוח עוד בתי חולים. כבר היום, בהשוואה למדינות ה־OECD, ישראל מציעה שיעור נמוך יחסית של 2.1 מיטות אשפוז בממוצע לכל 1,000 תושבים, לעומת 2.4 בממוצע במדינות אחרות. יש בישראל מצוקת אשפוז. יש צפיפות שמעמיסה על הסגל הרפואי.
אגב, גם תנאי עבודה יכולים לפתות רופאים לעבור למדינות אחרות. כך שאין ויכוח: עוד בתי חולים, מיטות, מחלקות, אמצעים, יועילו מאוד. רק שאת אלה צריך לתקצב, וישראל נגררת כרגע למהלכים שמשמעותם תהיה פחות תקציב, ולא יותר תקציב למערכת הרפואית.
השאלה השנייה עומדת בלב הדיון. סג"ל (והוא כאמור רק דוגמה. זה לא ויכוח איתו, אלא דיון על הטענה שהוא מעלה וששותפים לה רבים) אומר את הדבר הבא: ישנה גילדה רפואית ש"חוסמת את המקצוע". בגללה אין רופאים מהקבוצות הישראליות שלא היו מהרהרות בעזיבה או עוזבות. בעצם, מדובר בטענות הקבועות של קבוצות בימין הנוגעות לאפליה, הדרה, חסימה, בלימה, מניעת קידום וכן הלאה. מקצינים דתיים שלא מקבלים מקום ליד שולחן המטכ"ל, דרך משפטנים שלא מגיעים לבית המשפט העליון, ומסתבר שגם רופאים. גם אותם חוסמים.
על זה צריך לומר שלושה דברים:הראשון – נכון, לפעמים נדמה שהממסד הרפואי (והמשפטי, וכל ממסד למעשה) מקשה על כניסת כוחות חדשים למטרות שימור כוח. בזה צריך למצוא דרך לטפל.
השני – צריך למצוא דרך לטפל בזה בלי להוריד את הסטנדרט של המקצוע. כי כאשר ישראל נזקקת לרופאים, וחלק מהרופאים שלה עוזבים, הפתרון לא יכול להיות "אז נכשיר רופאים אחרים פחות טובים". הוא צריך להיות "אז נכשיר רופאים אחרים ברמה טובה כמו של אלה שעוזבים".
השלישי – הסיבה שיש כל כך הרבה רופאים מקבוצות מסוימות ולא אחרות היא לא – ובוודאי לא רק – חסימה, הדרה, בלימה. הסיבה היא התאמה. רופאים באים מקרב הישראלים המצטיינים בלימודים. הם באים מקרב הישראלים שציון הפסיכומטרי שלהם מאוד גבוה. הם באים מקרב מי שלומדים מתמטיקה, אנגלית ומדעים ברמה גבוהה.
הדרך למלא את שורות המקצוע ברופאים חדשים מקבוצות שיישארו בישראל, ולא משנה מה, אינה להוריד את הרף ולפתוח לכל אחד את האפשרות להיות רופא – ולא משנה כמה הוא או היא לא מתאימים ולא מוכשרים. הדרך למלא את שורות המקצוע ברופאים חדשים מהקבוצות שסבורות שהן מוּדרות היא לשפר את רמתן. לדאוג לכך שגם בבתי ספר דתיים ילמדו אנגלית ברמה טובה (רמת לימודי האנגלית בחינוך הממלכתי־דתי נמוכה במיוחד). לדאוג לכך שיהיו בוגרי מתמטיקה ברמת חמש יחידות בערי הפריפריה. להוציא כמה שיותר ילדים מהחינוך לבורות של מוסדות ש"ס – ולהעביר אותם למוסדות שייתנו להם כלים להתמודד כשווים על מקום בבתי הספר לרפואה.
ועוד הערה אחת: כדאי להביא בחשבון שהתהליך שמתואר כאן יכול להוביל לתוצאה בלתי צפויה מבחינת מי שאכן מצדדים בו. הוא יכול להוביל את הרופאים ה"חדשים" בדיוק לאותו מקום שבו נמצאים הרופאים ה"ישנים" (ואני כמובן עושה כאן עוול גדול לרוב רופאי ישראל).
אולי – וגם את זה שווה לשקול – כאשר ישראלי מסיים בית ספר לרפואה ויוצא להתמחות בחו"ל, ועובר מסלול ארוך של הכשרה, גם הוא משתנה. ואולי יתברר עם הזמן שהשינוי משמעו שהמועמד ה"חדש", זה שאף פעם לא יהרהר בעזיבה, הפך עם הזמן לרופא "ישן", כזה ששואל את עצמו אם ישראל היא המקום שבו הוא רוצה לעבוד ולחיות. מה שמחזיר אותנו לנקודת ההתחלה או האמצע: אולי במקום לחפש דרכים להחליף את הרופאים הלא מספיק פטריוטים ברופאים יותר פטריוטים – כדאי פשוט לתת לכל הרופאים סיבה טובה להישאר כאן, להתקדם כאן, לעבוד כאן.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד. בספר Millennium של טום הולנד. בנתונים של למ"ס, המכון לדמוקרטיה, OECD, המכון למדיניות העם היהודי, והמכון החרדי למחקרי מדיניות.
[email protected]