בנובמבר האחרון פרסם העיתונאי אהרון רבינוביץ, זה שחשף את הפרשה של חיים ולדר, תחקיר בעיתון "הארץ" שעסק בדוד גרויסמן, אשר שימש כמנהל מדרשה מאולתרת לבנות חוזרות בתשובה, עולות ממדינות חבר העמים. לפי החשדות, גרויסמן נהג לבצע בתלמידות מעשים מגונים ואף עלה חשד לאונס. נכון להיום הוגשו שש תלונות במשטרה.
גילוי נאות: אני מייצגת חלק גדול מהמתלוננות. אבל הנקודה כרגע היא לא ההליך המשפטי אלא הפן החברתי. בקרב המתלוננות יש שחזרו בשאלה, ויש שממשיכות לקיים אורח חיים דתי אבל עברו מגזר (קהילה). זאת משום שבעימות החברתי והתקשורתי שמתנהל בין המתלוננות לחשוד, הנהגת הקהילה בחרה לגבות את החשוד ולא את המתלוננות.
נזכרתי בסיפור השבוע כשצפיתי בטאיסיה זמולוצקי, אישה אמיצה שיצאה נגד הזמר אייל גולן והתראיינה לתוכנית "יהיה טוב" בכאן 11 בלי שיעלימו את שמה ויטשטשו את פניה. התבוננתי בטאיסיה ושאלתי את עצמי מה אם הייתה שייכת למגזר מוגדר או לסביבה חברתית אחרת. מה אם הייתה מתלוננת נגד זמר או אומן חרדי? נגד רב מוכר בקהילה דתית לאומית? נגד משה קצב, בהיותה תושבת קריית מלאכי? חברה, כל חברה, נמדדת ונבחנת בין היתר, ואולי בראש ובראשונה, בנכונותה או בחוסר נכונותה לסנגר ולחפות על גיבוריה שסרחו (אומנים, רבנים, פוליטיקאים). ובהתאם, בהתייחסות לקורבנות.
ולדר וברלנד
בדצמבר 2021, לאחר התאבדותו של הסופר החרדי חיים ולדר שנחשד בהטרדות ובתקיפות מיניות, העיתונים שמזוהים עם אגודת ישראל (החצרות החסידיות), כלומר "המודיע" ו"המבשר", בחרו להתעלם מהפרשה כמו לא הייתה. ואילו העיתון החרדי ליטאי "יתד נאמן", אשר ולדר כתב בו לאורך שנים, עדכן את קוראיו כי "הצדיק" (הכוונה לסופר החרדי שסרח) "נלקח בסערה לבית עולמו".
לא שהקוראים לא ידעו, הם ידעו. במגזר שבו נוהגים להחזיק שני מכשירי טלפון, אחד כשר ואחד בשביל להתקשר, כל מידע על המפורסמים של המגזר מתפשט במהירות שעולה בהרבה על מהירות התפשטות אש בשדה קוצים. אבל את הקודים ואת השיח קובעת ומקבעת ההנהגה. הקוראים והגולשים יכולים בעיקר להתלחשש.
אלמלא התאבד, לו עמד למשפט, לא מן הנמנע שהיה גורלו של ולדר כגורלו של אליעזר ברלנד. בדומה לברלנד, ולדר, לו הורשע (וככל הנראה הסבירות לכך הייתה גבוהה), היה מרצה את עונשו וחוזר למגזר. התקשורת החרדית הכתובה הייתה בוחרת להשתיק את דבר מאסרו או להתעלם ממנו, ורבים היו רואים בו קורבן של מערכת המשפט החילונית, שאיתה שיתפו פעולה מתלוננות פמיניסטיות.
מהכבד אל הקל – מאנשי שם לעברייני מין מן היישוב, כלומר מהמגזר – ההנהגה מחפה לא רק על ידוענים. בשנה החולפת נחשף סיפורה של נערה מחסידות גור, שקרוב משפחתה נהג לאנוס אותה מגיל 11. המשפחה נרדפה, הותקפה ונאלצה לעזוב את הקהילה. לא משפחת האנס, משפחת הקורבן.
מה היה עולה בגורלה של טאיסיה זמולוצקי לו הותקפה מינית בחברה החרדית? תעשו חיפוש בגוגל: רומי שוורץ, המתלוננת נגד ולדר, שהעזה לצאת נגד התוקף בגלוי. רומי שוורץ כבר לא במגזר. מתלוננת בפרשת מין בחברה החרדית היא לא אישה שהולכת בתלם.
טאו ואלון
לעומת המגזר החרדי, שבו לתת־המגזר של חרדים מודרניים אין עדיין ביטוי בהנהגה ובתקשורת המגזרית, המגזר הסרוג חצוי. בפלג החרד"לי, ההתנהלות בסוגיות של הטרדות ותקיפות מיניות מזכירה את הקו שמכתיבה ההנהגה החרדית. במיינסטרים, לעומת זאת, ניכרת מודעות גבוהה יותר לבעיה ונרשמה נכונות להתמודד איתה.
הדוגמאות הממחישות את ההבדלים הן פרשיות בעניינם של שני רבנים מוכרים: הרב צבי טאו, ראש ישיבת הר המור ומייסד הזרם הקיצוני של ישיבות הקו, שאותו מייצג ח"כ אבי מעוז; והרב מוטי אלון, מורה ומרצה מבריק ומוערך.
לפני כשנתיים וחצי, כשהתעוררו החשדות נגד הרב הישיש, מישהו צירף אותי לקבוצת הפייסבוק "מגינים על הרב טאו". במשך כחודש וחצי, עד שנחסמתי בידי מנהל הקבוצה, נחשפתי מדי יום להתכתבות מצמררת. חברי הקבוצה ביקשו לתאם עמדות, לטכס עצה כיצד להעליל על המתלוננות, להפליל אותן, להציג אותן כחולות נפש. החקירה לבסוף לא נפתחה ואין פלא: קשר השתיקה של עשרות שנים, החזית האחידה, הלחץ, האיומים וההפחדות - עשו את שלהם.
בסוגיה של הרב מוטי אלון לעומת זאת, הדעות נחלקו. לתמונה נכנס פורום "תקנה", המטפל בפגיעות מיניות בתוך המגזר. לנפגעים ולמשפחותיהם עמדה אפשרות להישאר חלק מהקהילה ומהמגזר.
לו הייתה טאיסיה זמולוצקי קורבן להתעללות מינית בחוגי הר המור, ההנהגה והקנאים שבקהילה היו הופכים אותה למוקצה מחמת מיאוס. לעומת זאת, במיינסטרים הסרוג היה לה סיכוי. במיינסטרים הסרוג של היום מתלוננת על תקיפה מינית יכולה לחשוף את הפרשה בלי שינדו אותה, בלי שתיאלץ לעזוב את הקהילה ולהתנתק מסביבתה החברתית.
קצב וסגירת התאגיד
ומה אם המתלוננת בפרשת פגיעה מינית הייתה מתגוררת במגרש הביתי של הנשיא לשעבר משה קצב, בקריית מלאכי? מה אם הייתה מתלוננת נגדו?
מסתובבים בינינו רבבות, חלקם אנשי תקשורת ואף חברי כנסת ושרים, שמאמינים באמונה שלמה, או לכל הפחות מעמידים פני מאמינים, כי לא רק אריה דרעי הוא זכאי וצח כשלג, גם משה קצב. שמערכת המשפט השמאלנית העלילה על הנשיא הראשון מטעם ישראל השנייה עלילת דם על מנת להושיב על הכיסא את יקיר נפשה, שמעון פרס.
אתם יכולים להסביר מכאן ועד להודעה חדשה כי קצב ממילא היה מסיים בקיץ 2007 את הקדנציה, ושאת כתב האישום נגדו הגיש פרקליט המדינה דאז מני מזוז בינואר 2007, אז מי צריך להנדס הליך משפטי בומבסטי בשביל כמה חודשים? אין עם מי לדבר. אמונה בתיאוריית קשר היא אמונה דתית לכל דבר ועניין.
ועכשיו, דמיינו לעצמכם ששלמה קרעי יצליח בסופו של דבר לבצע את זממו ולחסל את השידור הציבורי. התקשורת תהיה שבטית לחלוטין. כל שבט והשיח שלו. כל שבט וגיבורי התרבות שלו. אין דבר כזה חברה ישראלית. אין ביחד.
כל שבט וההנהגה שלו. כל שבט מסנגר ומחפה על דמויות המפתח, על בעלי השפעה, בעלי הדעה ובעלי המאה. גם אם עדיין יש דין ויש דיין, חלקים גדולים בחברה אינם מקבלים את הדין וטוענים לאפליה, לקשר, לעלילות.
החזקים אינם משלמים את המחיר. לא אייל גולן, לא חיים ולדר, לא רבנים שניצלו את מעמדם לרעה. חברה שבה לא תתבטל הופעה של אומן שסרח בפסטיבל באילת כי לא תהיה מחאה. חברה שבה מתלוננת תחשוש לחשוף את פניה.