בקרים לאורך הנתיב מאחלים שנה טובה ואנחנו עונים להם בחזרה. לאוויר אין תאריך, רק לבני האדם, אבל בערב כזה כולנו מביטים על ההיסטוריה בקטן ומסתכלים לאחור על אחת השנים הפחות טובות בעולם.
זה לא עניין של השקפה או אמונה, ניסים או מעשים אלא נתונים גולמיים, פשוט מספרים. החימוש שהשתחרר השנה בעולם גבוה מזה שנים רבות, כמות הפליטים כתוצאה מקרבות גבוהה וזירות חדשות נפתחות חדשות לבקרים.
מזג האוויר מסמן לנו שינוי בדמות הצפות ושריפות, סופות החוזרות באופן תדיר בחלקים דרומיים בעולם וכמות המשטרים בהם התגלו בחירות בהפתעה עולה. תשאלו את צרפת וגרמניה, שתי הרגליים האיתנות של הברית הגדולה בעולם, האיחוד האירופי.
דברים שנאמרו מעל בימות ציבוריות היו השנה חמורים ומפתיעים. לא רק בכנסת ישראל, תתפלאו, השימוש בפוליטיקלי קורקט, משמע ממלכתיות או נימוס, שינו את פניהם לשיח חריף וחד, מוטרף.
ההכללה נכנסה לחיינו דרך הדלת האחורית וכל הערבים מחבלים וכל המהגרים פושעים. מעתה זה הם ואנחנו, זה מול זה. אנחנו לא ניתן להם והם יפילו אותנו. חברים במטוס הזה, כולנו יושבים, זוכרים? אז צדק שם טוב לוי על דון קישוט ותחנות רוח אל מול אריק איינשטיין שהאמין כי אני ואתה נשנה את העולם, אז זהו שכנראה לא. העולם משתנה והמעט שאנו יכולים לעשות זה לשמור על עצמינו.
באזור האישי שלנו המדינה מתנהלת, מה שלא יורה לא קורה ונהיה יקר מאוד. הנירמול הוא התכונה המובילה בכולנו, והשיא של הבוקר נשכח על ידי זה בצהרים.
מדינת ישראל נמצאת תחת איום טילים בכל שטחה, ומעטים האנשים העוצרים בצד להגן על עצמם חרף תשדירי פיקוד העורף. גם לנו נמאס שחצי מדינה רצה למרחב מוגן כבר מעל שנה, עומדת בכביש כמעט בכל שעה ביממה ומשלמת יקר בסופר יותר מרוב המדינות ב-OECD.
מי שלא מוכן לשרת במילואים יוצא לרחוב ומוגדר סרבן, אחר מוכן למות רק לא להתגייס או לפחות למצוא איזו נוסחה פוליטית שתסדיר אי שוויון בנטל עבור כולנו, וביום האחרון בשנה מועברים בוועדת הכספים עשרותֶ מליוני שקלים לעמותות וגופים קואליציוניים, ולא לצפון או לסיוע למילואימניקים.
אם אפשר היה להדגיש את המילים הבאות, תדגישו- אף אחת לא היה מאמין לפני חמש שנים כי נשאיר מאה אזרחים שנחטפו מביתם, ילדים וזקנים, נשים וגברים. לסיים את חייהם עשר דקות בקו אווירי מקיבוצי העוטף. הטור הזה לא יכל להיכתב במדינה אחרת, הוא נכתב אצלנו. זו המציאות בה אנו חיים היא מנורמלת, זה מאיים עלינו, וזו נקודת הפתיחה של 25!
האופטימיים מבניכם יגידו שיש כאן המון טוב והם צודקים, לא הכל שחור והם לא טועים. הפסימיים יגידו שעוד לא ראינו כלום והטוב עומד להיגמר, בירידת הרופאים ויציאת המשקיעים, בהפגנות ענק בצמתים ובחוקים המועברים בכנסת כאשר האופוזיציה בשיא גאוותה על.
איזה פיליבסטר מקומי. בואו לרגע נהיה ריאליים. העובדות תמיד ניתנות לבדיקה והדעה או ההשקפה באות רק אחרי אלו, לא הכל הוא הדעה הפוליטית או המחנה המשויך, כמו שלגבינה בסופר אין שיוך מפלגתי, גם לעגבנייה אין השקפה פוליטית, אבל הן יקרות באותה מידה לאלו שיש להם השקפה ושיוך וגדלות בישראל.
המכנה המשותף הוא המחנה המשותף, ההצלחות חלות עליו כולו ומהכישלונות כולם במחנה יסבלו. יוקר המחיה מזנב בכולם, החטופים הם אתוס משותף בלי קשר לאיזה פורום אתה משתייך, הגבורה היא של כולנו וגם התקווה.
שימו לב שלא עושים עלינו סיבוב אידאולוגי, בסופר זה כבר לגמרי הצליח. ואז האולפנים מתמלאים דעות שמנסות להיות מובדלות זו מזו ונאמרות על ידי אנשים לגמרי דומים. הם רק מסרבים לראות או שכבר מזמן התייאשו, אבל אנחנו הרבה יותר כאלה מאחרים, הרבה יותר דומים משונים ואם רק נשים עצמינו לרגע בחו"ל ומישהו יצעק "אמאל'ה!", כולנו נרוץ לעזור לו, לא נשאל במי בחר או מה חושב.
לא יעניין אותנו אם חלומו להתיישב בסוריה או בעזה, כי גם שם העגבניות יהיו יקרות, תאמינו או לא, כי עם שגדל במאבקים מחכה לשאוף לשקט.
מדינה המנרמלת תופעות ושפה שלא תחכה למנהיג זר שיאפס אותה ואם החיים חשובים לנו כדאי שנתחיל לפעול כי אין ברירה. זו העת לעשות את מה שלא נח, מול מי שלא מסכים ואם הפיכה עומדת מולנו לא משנה באיזו צד, נשיב לה בהפיכה, אבל לפני הכל נאמץ כללים.
קצת נימוס ויותר אורך רוח. לא נצפה מאיש לכלום, חוץ לעצמינו וננסה שלא לנרמל, לא להתרגל ואם יקר הקוטג׳ פשוט לא נקנה שבוע\ ונדאג שכל מי שאי פעם דיבר איתנו יעשה דבר דומה. וזה נכון בגוש עציון ובצפון, בתל-אביב ובחברון. חלאס נמאס!
בערב השנה האזרחית החדשה נוהגים לאחל שנה טובה בעולם. זהו רגע המעבר לשנה אחרת צעירה בעלת פוטנציאל שיפור, אולם מיומה השני הצלחת שנה חדשה כבר תלויה בנו.
שם כבר לא מברכים, כי את ההזדמנות כבר קיבלנו. עכשיו נשאר לנו לבחור, להביט על עצמינו בלב הסערה או להסתכל רחב ולהבין שאנחנו לא לבד. כנראה לא מאוד מיוחדים ויש הרבה כמונו, שסובלים מאותם דברים, או נהנים באותה מידה.
ומה שבטוח, עתידם הרבה יותר משותף והרבה יותר תלוי בהם מאשר באחרים. הפעולות שאנחנו עושים ביום-יום דומות, גם אם דעותינו שונות והמאמץ לנצח אחד את השני יגרום לכולנו להפסיד ובגדול.
מה שמנרמלים היום הופך לסטנדרט מחר ואז שוכחים איפה התחלנו. חוצפה לעולם לא תחליף תבונה, גם אם נותנת עוד לייק, וניסיון הוא חשוב. גם אם בחרו בך המוני אנשים, זה היה נכון תמיד, כי אם לא נזכור איך דיברנו פעם, לא נדע באמת מה להגיד מחר ואיש גם לא יקשיב.
אז קחו קודם כל איחול, ושימו לו סימן שאלה קטן ונסתר בסוף המשפט. הוא יחייב אותנו להעמיק באיחול ולראות האם ניתן באמת להגשים אוֶתו, לשאול שאלות קשות גם בשקט. האם זו באמת שנה טובה? ומה אפשר לעשות שתהיה כזו, האם זו שנגמרה הייתה לא משהו בלשון המעטה, אז אם לא נעשה כלום כנראה שנחטוף אחת גרועה לא פחות? ובמילים אחרות קצת יותר צניעות באיחולים, זה שווה!
כמו שמטוס איננו יודע כי מתחלף התאריך ובאה שנה חדשה, הנוסעים בו כן. הצוותים מייחלים רק לטיסות בטוחות ואוויר יציב. למעלה הכל נראה אותו דבר גם בערב שנה חדשה, האתגר הוא ביעד.