מינוי וגמור: ביוני 2023 פרשה השופטת בלהה גילאור מתפקידה כיו"ר ועדת המינויים בשירות הציבורי והוחלפה על ידי השופטת שולמית דותן. אלא שהאחרונה לא זכתה למינוי של קבע, אלא מונתה על ידי השר דודי אמסלם כממלאת מקום. במעמדה הזמני חשופה השופטת ללחצים פוליטיים אפקטיביים יותר, בהשוואה לאפשרות של מינוי קבע.
למשל, כשרצו לצרף באופן חריג את מנכ"ל חברת החשמל מאיר שפיגלר כחבר מועצת הביטוח הלאומי, הוא אושר בעקבות לחצים כבדים שהופעלו על הוועדה. המינוי אושר, אף על פי ששפיגלר נמצא בניגוד אינטרסים מובנה מתוקף תפקידו בחברת החשמל, ואף שכיהן כבר כמנכ"ל הביטוח הלאומי.
אגב, מדהים שלביטוח הלאומי כבר שנתיים אין עדיין מנכ"ל קבוע, לאחר שכל המועמדים שהוצעו נפסלו. תופעת ממלאי המקום בשירות הציבורי הפכה לפנדמיה שראויה לטיפול דחוף של מבקר המדינה. הגיע הזמן שמתניהו אנגלמן ימציא חיסון לווירוס שמסוכן יותר ממתקפת ביפרים.
עניין ה"זמניות" עלה השבוע לכותרות בעקבות החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות כממלא מקום נציב שירות המדינה את עו"ד רואי כחלון ממשרדו. המינוי בוצע על אפה ועל חמתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, שקבעה שעו"ד כחלון חסר את הכישורים המתאימים.
נתניהו מעוניין להחליף את דניאל הרשקוביץ (שהוזכר השבוע בצורה לא מחמיאה בתחקיר המצוין של יוסי מזרחי בקשת 12) בממלא מקום צייתן. בהנחה שהמינוי לא ייפסל בבג"ץ, ממלא המקום חייב להתייצב בכל בוקר לפרזנטציה בלשכת העבודה הממשלתית, ולהוכיח שהוא עושה דברו של הבוס.
מרגע ששרי ממשלת נתניהו התאהבו בפטנט, הם מנצלים אותו בחדווה, כי הכישורים של המועמדים שלהם פשוט אינם עומדים בסטנדרטים המינימליים. לאחרונה, התמנתה באישור בג"ץ אודליה מינס כממלאת מקום יו"ר הרשות השנייה - ובמקרה זה בג"ץ אישר את המינוי.
בימים הקרובים ייאלצו לאתר מועמד כמנכ"ל משרד האוצר. קשה להניח שיימצא בעל תפקיד קבוע למשרה מאתגרת זאת, כי בכל מקרה, גם משרת נציב שירות המדינה ומשרת ועדת המינויים לחברות ממשלתיות מאוישות על ידי ממלאי מקום. בקיצור, אין מי שימנה. ועדיין לא ברור אם מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, שיתמנה כשגריר ישראל באיחוד האמירויות, יוחלף על ידי ממלא מקום או בעל משרה קבועה.
הפטנט לנושאי משרה זמניים מעוגן בחוק המינויים בשירות נציבות המדינה. עד 2010 היה ניתן למנות ממלא מקום לתקופה של עד שלושה חודשים בלבד. מאז כניסת נתניהו לקדנציה השנייה, התאהבה ממשלת הליכוד בקונץ־פטנט.
החוק תוקן ונקבע שלאחר התייעצות עם נציב השירות המדינה, יהיה ניתן להאריך את המינוי הזמני בחצי שנה. בנוסף, בהסכמת נציב השירות והיועץ המשפטי לממשלה, ניתן להאריך את המינוי בנסיבות מיוחדות גם מעבר לחצי שנה - ובפועל עד אין סוף.
שרי הממשלה בחרו לרוב בפתרון "המינוי הזמני", שמועיל להם ואשר מכשיר את שרץ המינויים פוליטיים של מועמדים חסרי כישורים, אך מזיק לשירות הציבורי. בעל תפקיד זמני, שמבין שבכל רגע נתון הוא עלול לעוף כמו טיל, מתקשה לתפקד.
אין לו אפשרות לגבש תוכניות ארוכות טווח או להתריע מפני מחדלים שהוא חושף. בתקופת המבחן הוא מטוגן ומתהפך כמו סטייק (הקרדיט למירי רגב) על מחבת, ובכל רגע נתון עלול לאבד את משרתו. הזמני נכנס למשרדו בידיעה שהוא עבד נרצע של השר.
אז מיהו חסר המודעות העצמית שקופץ בכל זאת על תפקיד חסר ערך זה? בעלי תפקידים ראויים ובעלי עמוד שדרה הם מתי מעט. כל השאר מודעים מראש לכך שנקלעו לאזור מוכה אסון על תקן פוליטי. אין מהם ציפיות לקבל את אות אביר איכות השלטון, והם מקווים בכל ליבם שה"זמני" יהפוך לקבוע.
מי שמצויד ביושרה בסיסית מינימלית, יסרב לשמש בתפקיד זמני גם אם הוא רעב ללחם. אם הוא מצויד בכישורים הראויים, אין שום סיבה שבעולם שלא יקבל מראש את מינוי הקבע.
מינוי לא חינוכי: השבוע פורסם ששרת החינוך לשעבר ד"ר יפעת שאשא ביטון מונתה ליו"ר המשביר 365 ותחליף את דבורה יצחקי. בעל השליטה ברשת רמי שביט התעקש ליחצן את המינוי כאילו הוא גייס למשביר את ראלף לורן. אחרי הכל - מי שמע על דבורה יצחקי?
שאשא ביטון תכהן ב־20% משרה תמורת 24 אלף שקל בחודש (ללא מע"מ). שרת החינוך לשעבר היא דמות ציבורית ראויה, בוודאי בהשוואה לשר החינוך הנוכחי. היא גם משמשת אפילו כדירקטורית באלרוב של אלפרד אקירוב, שהפך לאספן של "לשעברים" למיניהם.
השאלה היא על מה בדיוק צריכים בעלי המניות ברשת בתי הכלבו לשלם 24 אלף שקל לחודש. האם למשביר יש קשרים כלשהם עם משרד החינוך, למעט התלבושת האחידה של תלמידים בתחילת כל שנה?
אולי המשביר זקוקה לרגולטור, ורמי שביט זקוק לפותחן דלתות פוליטי? ואולי שרת החינוך לשעבר תתפקד כשרת החוץ בממלכת שביט?
את שאשא ביטון שעושה לביתה ניתן להבין, אבל גם לכך יש גבול. היא חייבת להפעיל את סולם הערכים שלה ולשאול את עצמה אם היא מסוגלת לשאת בכובד האחריות הכרוך בתפקידה בחברה בורסאית. אבל היכן שיקול הדעת של רמי שביט? אני מקווה שבבחירת בושם אופנתי או בשיתוף פעולה עם רשת אופנה בינלאומית הוא מבין קצת יותר.
רכבת הפוליטיקאים לשעבר דוהרת במלוא הכוח לכיוון המגזר העסקי ללא שום תקופת צינון. באותה העת הפוליטיקאים הנוכחיים מבקשים להטיל על הפקידות הבכירה במגזר הציבורי, המצוננת כמו הקפואים של סנפרוסט, להאריך את תקופת הצינון. מדוע לעשות איפה ואיפה? המינוי של שרת החינוך לשעבר הוא חלק מאופנה בחברות בורסאיות וגופים ציבוריים, המתקשטים בפוליטיקאים לשעבר.
מרבית המינויים מובנים, שכן יש להם הבנה עסקית כלשהי, ובנוסף הם מחוברים איכשהו למערכת הפוליטית. יו"ר מפלגת העבודה לשעבר עמיר פרץ נהנה מסידור עבודה שארגן לו בני גנץ כיו"ר התעשייה האווירית. לאחר שפג תוקפו של גנץ במערכת הפוליטית, הסתיים גם מינויו של פרץ. לתפקיד שואף כעת השגריר לשעבר באו"ם גלעד ארדן, שכבר מונה לדירקטור בחברה.
שרת המשפטים והפנים לשעבר איילת שקד מונתה עם פרישתה מהפוליטיקה ליו"ר קבוצת הנדל"ן קרדן. שקד מנוסה בענייני ועדות תכנון ובנייה, היא מקושרת למשרד הפנים, ובתפקידה החדש היא אינה מהססת להגיע אפילו לאסיפות דיירים לצורך קידום תוכנית פינוי־בינוי. ציפי לבני, שרת החוץ לשעבר, מכהנת בדירקטוריון בזק. לזכותה ייאמר שהיא מנוסה במערכת העסקית ושימשה בעברה הרחוק מנהלת רשות החברות הממשלתיות.
חברת הכנסת לשעבר, קרן ברק מהליכוד, מונתה כיו"ר פורום יצרני החשמל הפרטיים מגז טבעי, וחברת הכנסת לשעבר רויטל סוויד (עבודה) מונתה כיו"ר איגוד חברות הגז. המינוי של השתיים מובן, שכן גופי האנרגיה הינם עתירי פעילות רגולטורית, וחברות הכנסת לשעבר מסוגלות בהחלט לסייע.
הח"כ לשעבר עפר שלח מונה לדירקטור אמת מחשוב מקבוצת פימי. ישי דוידי, המייסד, ידע היטב מה שהוא עושה. יו"ר ועדת הכספים לשעבר אלכס קושניר מונה לאחרונה ליו"ר חברת פיננסיה משכנתאות מקבוצת TLV קפיטל. לקושניר הבנה עסקית וגם קצת הבנה פוליטית. חברת הכנסת לשעבר איילת נחמיאס ורבין נאלצה לפרוש מדירקטוריון חברת הנדל"ן מגוריט, לאחר שלרגע התבלבלה והתעמתה עם הגופים המוסדיים ובראשם הפניקס.
כל המינויים הללו מובנים כי למרות המוניטין הפוליטי, גם חברי כנסת ושרים לשעבר מחפשים פרנסה. אחרי הכל, לא כולם אהוד ברק, שעושה חיל בשוק הפרטי, או להבדיל - אראל מרגלית. איך אמר בגילוי לב באחד הראיונות חבר הכנסת לשעבר איתן כבל? "אני מכיר לפחות שני חברי כנסת לשעבר שלא היה להם מה לאכול".
ועדיין, עם כל הכבוד לקשיי הפרנסה, יש גבול עסקי שאסור לעבור - והמינוי של שאשא ביטון הוא דוגמה בוהקת.