ישנו הרגע הזה שבו הרכב הצבאי עובר את הגבול וחוצה לשטח אויב. החושים מתחדדים, האדרנלין זורם בעורקים, תחושת הסכנה – יחד עם הקולות, הריחות והמראות – הופכת מוחשית.
קסדת העיתונאי השחורה שלי בולטת על רקע קסדות החאקי שמסביב, ורוקדת לי על הראש (למה עשיתי קוקו, לעזאזל). בבת אחת, בפעם הראשונה, התמונות שראיתי בשנה וחצי האחרונות בטלוויזיה, הופכות לנוף שסביבי. הושט היד וגע בו. בפעם הראשונה בחיי אני בתוך עזה. אני מתרגשת.
האמת? אני בת מזל. לא לכל אחד, גם לא לכל עיתונאי, יש הזכות הנדירה לתווך את המציאות לציבור, מהשטח, לראות את ההיסטוריה מול העיניים, למעשה להיות שותף בכתיבתה. זו חתיכת אחריות, כבוד ענק וכן, זה כרוך גם בסיכון חיים. אבל אין אפשרות אחרת. בשביל להביא את תמונות המלחמה האמיתיות, צריך להיות שם. בפנים. Boots on the ground. הסיבה לנדודי השינה בלילה שלפני לא הייתה הסכנה שחשתי, אלא החשש שברגע האחרון יודיעו לי שהכניסה פנימה מבוטלת.
נכון, בצבא לא הייתי קרבית. את קולות המלחמה החלפתי ברעש נפץ אחר. שירתי כספורטאית מצטיינת, קלעית אולימפית בירי. אז אומנם הריחות והבומים לא זרים לי, אבל בכל זאת לאזור מלחמה יש טעם אחר. הצטרפתי לתמרון הקרקעי של לוחמי חטיבת כפיר, שטיהרו מבנה. רצנו דרך עשן, בתוך הריסות של בתים אחרים אל תוך מבנה – עד לכיבושו.
בתוך הבית מצאנו ציוד לחימה של מחבלים. לידם זיהיתי בובה ונעליים כמו שיש לילדות שלי בגבעתיים. העזתים הם חמאס, לא תשכנעו אותי אחרת. לילדי עזה אין ממש בחירה. הם יונקים את השנאה בבית.
השיעור הראשון שהם מקבלים: זה אנחנו או הם. לא נשכח את תמונות השמחה המבחילות כשהחטופים שלנו הובלו כפותים, שותתי דם אל הרצועה. איך הכו אותם, ירקו עליהם, צהלו נוכח תבוסתנו באותה שבת. אני מאחלת להם להימחק מעל פני האדמה. אחרת הם פשוט ימחקו אותנו.
בתוך אזור הקרב הרגשתי מוגנת לצד הלוחמים. הם, האריות, נתנו לי הגנה, אני הכנסתי בהם טיפת רוך. המ"פ, סרן אמיתי ברקוביץ', שהחבר'ה מכנים אותו "ברקו", גיבור הכתבה שאליו התלוויתי, עבר איתי לאורך היום תהליך.
ככל שחלפו השעות, הקשיחות התפוגגה והוחלפה בשיתוף כן. גם אני עברתי שם משהו. הרגשתי מיד את הביטחון, את החום, שאני אחת מהחבר'ה. התרגשתי לשמוע שהלוחמים ערכו הקרנה מיוחדת בליל שבת וצפו בכתבה שלי ששודרה ב־i24NEWS.
ברגע אחד מתוך הריאיון, הצביע ברקו על לוחמי חטיבת הנח"ל שפעלו לידנו, באותה הגזרה. "יש לי פה חברים 360", הוא אמר לי. כעבור שלושה ימים, ביום שני, נפלו בהיתקלות עם מחבלים בבית חאנון שניים מהחברים האלה של ברקו מהנח"ל, רס"ן דביר ציון רווח וסרן איתן ישראל שכנזי.
דביר ואיתן, מפקד פלוגה וסגן מפקד פלוגה בגדוד 932 של הנח"ל, נהרגו מפגיעת טיל נ"ט, בזמן שהובילו את הלוחמים בפעילות בבית חאנון, בדיוק באזור שעליו הצביע ברקו. באירוע נפצעו באורח קשה שני לוחמים נוספים מהפלוגה.
למחרת, ראיינתי את אלי, קרוב משפחתו של איתן. הוא סיפר שתוך כדי ארוחת יום הולדת משפחתית נשמעו נקישות איוב בדלת, ושאחיו התאום של איתן כבר כמה שבועות הרגיש משהו בבטן.
אני לא מפסיקה לחשוב על איתן ודביר, שני גיבורים שנשמתי איתם את אותו האוויר באותה מקום מקולל, שורץ מחבלים. אני חושבת על איך הם הקריבו את חייהם עבורנו, הם ומאות לוחמים אחרים שנתנו את הכל, עד הסוף, תרתי משמע, כדי שאנחנו נוכל להמשיך לנשום את האוויר של המדינה היקרה שלנו. הייתה לי הזכות להיות איתם באותה הגזרה, באותה המלחמה. לי היה מזל, להם לא.
עין צרה
מי לא רוצה להיות גל גדות? הוונדר וומן הישראלית, האישה היפה והחכמה, עם הצחוק המתגלגל והחם, הישראליות המתפרצת שבולטת בתוך הקיבעון האמריקאי המשמים והשבלוני, והכישרון שלא נעלם מטובי הבמאים של הוליווד. וכשרוצים להיות כמו מישהו אחר – צץ לו רגש לא ממש סימפטי: הקנאה.
השבוע גל גדות חטפה מירי בתוך הנגמ"ש. אש ידידותית, קוראים לזה. הרשתות החברתיות הישראליות סערו וגעשו מהעובדה שגדות, השם ירחם, לא ענדה סיכת חטופים בטקס גלובוס הזהב, שבו קיבלה את הכבוד להעניק פרס.
מובילי דעה ומובילים מטעם עצמם שיסעו את הציבור בפנינים כמו "בשבילי את לא ישראלית" ועוד טינופת שבחרו להשליך על האישה הישראלית הכי מצליחה בעולם, שמצידה נאלצה לשלוח את אנשיה להסביר שהסיכה, החשובה, נחשבת לסממן פוליטי שאסור להופיע איתו בטקס.
גדות, ייאמר לזכותה, דואגת לשתף מאז תחילת המלחמה חומר רב על החטופים. עשרות מיליוני עוקביה ברשת צפו השבוע בסטורי שהעלתה ממש לפני הטקס עצמו על לירי אלבג, החיילת שלנו החטופה בעזה. בתוכן שגל יצרה צפו למעשה יותר מאשר בטקס עצמו. גדות שיתפה גם בטבעת הצהובה שאיתה בחרה להופיע בטקס. במילים אחרות, היא השקיעה לא מעט מחשבה בלמנף את הבמה לתמיכה בישראל בלי ליצור פרובוקציה.
אבל לחלק מהישראלים זה לא הזיז. אם אפשר לטפטף רעל על האישה המושלמת הזו, שעושה לנו כבוד גדול ומשמשת כבר שנים כפנים היפים של ישראל, למה לא? אז עכשיו נפלו על גל גדות. ההצלחה שלה פשוט מקמטת את עור הפנים של כמה ישראלים. קנאה זו אכן מחלה חשוכת מרפא.
גל, המשיכי בדרכך. את עושה עבודה מדהימה למען המדינה. שימותו הקנאים. בעצם לא. מוות יש לנו כאן מספיק בשנה וחצי האחרונות. שישתו מים קרים ויירגעו.
תותים, לא חות'ים
השבוע נדרשתי לשירותיו של יועץ משכנתאות. רשמתי איחור שעלה לי ביוקר, תרתי משמע, לרשימת הכיבוד של מסיבות בית הספר. ראשוני הנרשמים בטבלת האקסל, שבתוך מרוץ היום נעלמה מעיניי, זינקו על מוצרים נחשקים כמו מפיות וכלים חד־פעמיים.
הבאים בתור סיננו בוודאי קללה כששיבצו את עצמם להכנת פנקייקים, או כל דבר אחר שממש צריך להשקיע בשבילו. אני, מצידי, דפקתי איחור אופנתי אבל לא ממש חכם כלכלית, רק כדי לגלות שנותרה עוד שורה אחת ברשימה. מגש תותים, כמובן.
אחרי הפרעה קטנה בקצב הלב, קפצתי ליקרפור, סליחה קרפור, וגיהצתי באשראי סכום של שלוש ספרות. מה לא עושים כדי למלא את בטנם הרכה של זאטוטי כיתה א', שחגגו סיום לימודי קמץ־פתח, בתותים אדומים ומתוקים. זייפתי חיוך קטן ובתוכי התמרמרתי על המחיר, על התבוסה הניצחת ברשימת האקסל, על החות'ים ועל התותים.
ואז הקטנה חזרה מבסוטה, חיוך ענק מרוח על פניה המתוקים, ואמרה: "כל הילדים רצו לאכול אותם", ואני אמרתי לעצמי – שאלו יהיו הצרות שלי. תותים.
מאותו רגע מתנגן לי בראש השיר האגדי של אתניקס, עם המילים שמקבלות היום משמעות גדולה מאי פעם: "בואי נקנה רק תותים, במקום עוד מכונות של מלחמה". שהחיים שלכם יהיו תותים. שבת שלום.