קריסתו המהירה של משטר אסד בסוריה עוררה הפתעה ומבוכה רבה בצמרת ההנהגה בבייג'ינג. פרט ליצירת "שותפות אסטרטגית" עם אסד בספטמבר 2023, לאחר צירופה של סוריה עוד ב־2022 ליוזמת "החגורה והדרך" (BRI) – פרויקט הדגל של סין להקמת תשתיות ברחבי המזרח התיכון והעולם - מסתבר כי סין לא קראה נכון את המפה. הערכתה השגויה בנוגע ליכולתו של השלטון בדמשק לשרוד את מתקפות המורדים, הייתה טעות רצינית שגררה ביקורת רבה כלפיה. עם זאת, וחרף הטענה הרווחת בנוגע ל"מכה הקשה" שספגה המדיניות הסינית באזור, בפועל לא כך הם פני הדברים.
התמוטטות משטרו של בשאר אל־אסד כבר עתה מספקת לה מרחב חדש של אתגרים וסיכונים, לצד לא מעט הזדמנויות אסטרטגיות. במשך למעלה מעשור גילתה סין מעורבות בסוריה מתוך תמרון כלכלי ודיפלומטי מחושב ותוך הימנעות ממעורבות ישירה בעימותים פוליטיים, צבאיים או עדתיים מקומיים. השינויים הדרסטיים שמתרחשים שם, לצד המומנטום העצום שנוצר באזור - בין השאר על רקע נסיגתה של רוסיה, היחלשות איראן ו"ציר ההתנגדות", נוסף לשינוי הצפוי במדיניות האמריקאית במזה"ת עם כניסתו של הנשיא דונלד טראמפ - מחייבים אותה לחשב מסלול מחדש. היינו, לערוך שינוי פרדיגמטי ולאמץ גישה גמישה לצד מדיניות מזרח־תיכונית פרו־אקטיבית ופרגמטית זהירה. מדובר בגישה ובמדיניות שיסייעו לה להסתגל במהירות לסביבה האסטרטגית החדשה שנוצרה, תוך תמרון בין שלל שחקנים, אינטרסים ויריבויות שונות, שיובילו לביסוס עמדתה האזורית, לקידום יעדיה האסטרטגיים ולמיצובה בחזית הגיאופוליטית והכלכלית הגלובלית.
בראייה אסטרטגית סינית, מיקומה של סוריה לחוף הים התיכון כגשר בין אסיה, אפריקה ואירופה, מקנה לה חשיבות גיאו־אסטרטגית רבה, העולה בקנה אחד עם פרויקט ה־BRI. פרט לעובדה שהיא ממלאת תפקיד מרכזי בסכסוך הישראלי־פלסטיני, בעימות בין ישראל ואיראן ובמאבק בין המחנה הסוני והשיעי - בסוריה מצויים מקורות אנרגיה, בדגש על נפט, ועוברים בה מסדרונות סחר אזוריים ההופכים אותה ליעד אטרקטיבי ביותר. לא בכדי מדינות שונות ובהן רוסיה, איראן, טורקיה, ארה"ב, ישראל וכן סין, לצד שחקנים שונים ובהם הכוחות הכורדיים (PYD) וארגוני טרור שונים (דוגמת חיזבאללה, דאע"ש ואל־קאעידה) נמשכו אליה וחיזקו את נוכחותם במדינה מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב־2011.
התבוננות מקרוב מראה כי אף שסוריה לא נחשבה עד כה פקטור משמעותי במדיניות הסינית במזרח התיכון, המשבר הסורי מעורר אי־ודאות וחשש רב בבייג'ינג מפני כאוס ביטחוני. ערעור היציבות עלול לגלוש למדינות האזור, לפגוע בנכסים ובמימוש האינטרסים הסיניים, בדגש על השלמת פרויקט ה־BRI וחיבורה של סין לאירופה דרך קזחסטן, אוזבקיסטן, איראן, עיראק וסוריה. כבר עתה מסתמן כי התמוטטות משטר בשאר אל־אסד, בעל בריתו החזק של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, העמיקה את הפערים האסטרטגיים בין בייג'ינג למוסקבה. נסיגתה של רוסיה מסוריה מדגישה את חולשתה הרבה, מערערת את האמון בה ובראש הקרמלין ומרחיבה משמעותית את הבדלי האינטרסים הגיאופוליטיים של כל אחת מהמעצמות. השוני בגישתן של סין ורוסיה, הן בעניין סוגיות ביטחון סוריה והמזרח התיכון והן בעניין סוגיית ביטחון אוקראינה ואירופה, צפוי להחמיר אף יותר עם כניסתו הקרובה של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן ב־20 בינואר.
וטו חברי קבוע
וכך על רקע הפיחות שחל לאחרונה במעמדה הגיאופוליטי הגלובלי של ארה"ב, ונוכח השינוי הצפוי כאמור במדיניותה ובמעורבותה באזור, סין - מנגד - הגבירה בעשור האחרון את מהלכיה במזרח התיכון. לצד חיזוק קשריה הבילטרליים עם רבות ממדינות האזור, היא דאגה לתמוך פוליטית בסוריה, בעיקר תוך שימוש בזכות הווטו שלה במועצת הביטחון של האו"ם, שנועדה לנטרל את הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה.
עם זאת ולמרות הפרסומים בנוגע לשדרוג היחסים ביניהן וצירופה לפרויקט ה־BRI, מתברר כי בפועל המעורבות העסקית הקונקרטית והיקף הסחר ביניהן היו דלים ביותר. שכן פרט לסיוע הומניטרי של 54 מיליון דולר שהועבר לסוריה ב־2017, סין נמנעה ממימוש חוזים וביצוע השקעות גדולות במדינה מאז 2010. יתרה מכך, אומנם תאגידי ענק סיניים ובהם סינופק ותאגיד הנפט הלאומי שלה (CNPC) השקיעו מאות מיליוני דולרים בתעשיות הנפט והגז שלה – אך על פניו מתברר כי היקף הסחר הבילטרלי ביניהן שהגיע לשיא של כ־2 מיליארד דולר ב־2011, נחלש עם השנים ועמד על 541 מיליון דולר בלבד ב־2022.
בתוך כך, התבוננות על מדיניותה האקטיבית של סין במרחב המזרח־תיכוני משקפת תמונה שונה לחלוטין. שכן לצד חתימת הסכם ל־25 שנה בשווי של 400 מיליארד דולר עם איראן ב־2021, בייג'ינג - שמאמצי התיווך שלה הובילו לחידוש היחסים בין ריאד וטהרן (מרץ 2023) - הידקה את קשריה עם מדינות המפרץ. זאת, בין היתר, באמצעות מוסדות בינלאומיים ובהם ארגון GCC (שאחראי על אספקת 34%־40% מהאנרגיה לסין) - והיא אף צפויה להרחיב את שיתופי הפעולה איתן לתחומים נוספים (כגון אנרגיה ירוקה, תשתיות, תחבורה, פיננסים ובינה מלאכותית).
יתרה מכך, כצרכנית הגדולה בעולם של מקורות אנרגיה המייבאת 53% מהנפט המזרח־תיכוני וכשותפת הסחר השנייה בגודלה של הליגה הערבית החל משנת 2014, ללא ספק המזרח התיכון הוא שוק אסטרטגי עתיר חשיבות עבור סין, שתלויה לחלוטין בסחר עם מדינות האזור. פרט לכך שהיקף היבוא הסיני הכולל מהן עמד על 278 מיליארד דולר, לעומת יצוא סיני אליהן שהגיע לכ־229 מיליארד דולר ב־2022, יבוא הנפט הגולמי של סין, שהגיע לשיא של 11.3 מיליון חביות ליום ב־2023, מקורו במדינות האזור בהובלת סעודיה, עיראק, איחוד האמירויות ואיראן, שהסחר איתן גדל ביותר מפי שלושה במהלך שני העשורים האחרונים.
מרחב לאיומים ולהזדמנויות
התבוננות מערכתית מראה כי מעבר לעובדה שהכאוס בסוריה עלול לפגום בשותפויות ובהסכמים של סין עם מדינות האזור, לסכן את ההשקעות הסיניות ולערער את הרווחיות או הכדאיות של המיזמים הכלכליים שהיא מובילה - קולות שונים טוענים מנגד כי קריסת המשטר הסורי דווקא עשויה לדרבן את בייג'ינג להשקיע בפרויקטים להקמת תשתיות קריטיות בסוריה. זאת, רק לאחר שיושגו רגיעה ויציבות ולאחר שתכיר בממשלה החדשה שקמה שם (HTS), בדומה להכרתה בזמנו בטאליבן באפגניסטן.
החשש הכבד מבחינתה מפני התחזקות הטרור בסוריה והתפשטותו לפקיסטן ואפגניסטן הסמוכות לה, נובע מהצטרפותם של גורמים אויגורים ובהם לוחמי "המפלגה האסלאמית של טורקיסטן" (TIP), שנחשבת ארגון טרור קיצוני – לשורות המורדים בסוריה. זהו חשש ביטחוני רציני, שצפוי להשפיע על המשך מהלכיה באזור, וכן להצביע על שינוי חשוב - שלא לומר תפנית מהותית במדיניותה המזרח־תיכונית.
אומנם סין מעולם לא נמשכה לסוריה, אך כבר עתה מסתמן כי הגברת מעורבותה שם עשויה לשאת דיבידנדים אסטרטגיים. לצד חיזוק יחסיה עם טורקיה, בין השאר נוכח האינטרסים המשותפים שלהן במזעור הסוגיה האויגורית, בהשגת יציבות אזורית ובהרחבת קשרי הסחר ביניהן, בייג'ינג עשויה למנף לטובתה את היחלשות איראן והציר הרדיקלי. זאת, הן כדי להגביר את תלותה הכלכלית של איראן בה והן את מעורבותה במו"מ עתידי, אם וכאשר יתקיים בסוגיית הסכם הגרעין האיראני.
זאת ועוד, בהתחשב בגישתו העסקית־אופורטוניסטית של הנשיא שי ג'ינפינג, ספק אם הוא יוותר על ההזדמנות להדק את יחסיה של סין עם מדינות ערב והעולם המוסלמי, וכן לשפר את הקשרים והקישוריות (הפיזית והדיגיטלית) שלה עם מדינות המזרח התיכון. בראייתו הגלובלית וארוכת הטווח, מדובר בחלון הזדמנויות נדיר לקרוא תיגר על ההגמוניה האמריקאית, להוביל תהליכי שיקום חשובים בסוריה, ובתוך כך למצב את סין – במיוחד כעת, נוכח דשדוש הכלכלה הסינית והחרפת העימות בין בייג'ינג לוושינגטון – כשחקנית מפתח חזקה ואסרטיבית בזירה הגיאופוליטית העולמית.
הכותבת היא מומחית לגיאופוליטיקה, למשברים בינלאומיים ולטרור עולמי