אתחיל באפיזודה: בשנות ה־80 התנהל בין העורכים במערכת “מעריב” ויכוח בשאלה פעוטה לכאורה, שאלה של תעתיק: האם יש לכתוב בעברית “תורכיה” או “טורקיה”? שורשי השאלה נעוצים במהפכה שחולל במדינה זו לפני מאה שנה ויותר מוסטפא כמאל. השליט הנועז והחדשן ביטל את הסולטנות והפך אותה לרפובליקה חילונית, מודרנית, תוך פזילה למערב.
במסגרת המהפכה נאסרה חבישת התרבוש והכתב הערבי הומר לכתב הלטיני. התעתיק העברי של שם המדינה על פי הכתב הערבי הוא תורכיה. התעתיק מהכתב הלטיני: טורקיה. הוויכוח במערכת העיתון הוכרע – טורקיה ולא תורכיה.
אטאטורק (“אבי הטורקים”), כך כונה מוסטפא כמאל, הלך לעולמו ב־1938. לתואר שלו שואף מנהיגה הנוכחי של המדינה, רג’פ טייפ ארדואן. מי שעוקב אחר הנעשה כיום בטורקיה רואה תחת שלטונו הסמי־דיקטטורי של ארדואן תהליך של חזרה לאסלאמיזציה, הדתה חריפה, ומי יודע אם לא יוחזר לקדמותו אפילו הכתב הערבי. “אבי הטורקים” בן זמננו חולם להשיב את טורקיה לימי הזוהר שלה, לימי האימפריה העותמאנית שחלשה על רוב המזרח התיכון ועל חלקים מאירופה, ולהיות הסולטן. האסלאמיזציה מתעוררת לא רק בפריפריה הטורקית, אלא במיוחד בערים הגדולות, בהפגנות מתלהמות עם סממנים לאומניים ודתיים.
טורקיה של ארדואן שואפת להיות השליטה באגן הים התיכון המזרחי. היא נוקטת צעדים משמעותיים כדי לקבוע עובדות ב”ים הטורקי”. מלטה הרחוקה אומנם מחוץ לתחום השאיפות של ארדואן, אבל קפריסין הקרובה בתוך התחום. הסולטן המודרני השתלט על חלקו הצפוני של האי, הסמוך לחוף ישראל, וכונן שם ריבונות משלו, כולל הנהגת השפה הטורקית. זו “רפובליקה” שאינה מוכרת, אך היא מהווה שלוחה של מדינת האם הענקית.
טורקיה של ארדואן מנהלת מלחמת חורמה במיעוט הכורדי, שאוכלוסייתו פרושה בתחומי עיראק, סוריה וטורקיה. אם יש עם שראוי לעצמאות ולמדינה משלו, הרי זה העם הכורדי. ארדואן מדכא ביד קשה כל גילוי של עצמאות כורדית, אוסר שימוש בשם כורדיסטן (בטורקיה הם נקראים “טורקים הרריים”) ובשפה הכורדית.
טורקיה של ארדואן תוקעת יתד בלוב, המדינה הצפון־אפריקאית לחוף הים התיכון, ששלטונה רופף. טורקיה של ארדואן לוטשת זה מכבר עיניה לסוריה, והיא עמדה מאחורי המורדים שהפילו את שלטון אסד ומנסה לספח אליה שטחים בצפון המדינה. בכוונתה להקים בסיסים צבאיים על אדמת סוריה, לשלוט בערי החוף שלה ולהפוך את סוריה למדינת חסות טורקית.
טורקיה של ארדואן רואה בישראל את הגורם המפריע לה לחזור לימי הגדולה האימפריאליים. היא הכוח העולה באזורנו, בעוד איראן היא הכוח היורד. שנאתו של ארדואן לישראל אינה יודעת גבולות. הוא יוצא נגדנו במלל שחצני ובמעשים מתגרים, והחשש הוא כי לא ירחק היום וגם טורקיה של ארדואן תפצח בפעולות מלחמתיות. פרשת מרמרה תחוויר לעומת מה שהאיש המסוכן הזה עלול לבצע נגד ישראל.
זה שנים רבות טורקיה מגבירה השפעתה ההרסנית במזרח ירושלים, מתערבת בנעשה בבירתנו, מתסיסה ומזרימה כספים למוסדות אסלאמיים. תמיכה רבה מעניק ארדואן לחמאס, מארח את ראשי הנחש בבירתו, מעודד אותם לא להתפשר עם ישראל. והתמוה מכל הוא שטורקיה זו עודנה חברה בנאט”ו, שעוצם עיניו לנוכח השאפתנות האימפריאלית של שליטה.
עיתונאי טורקי־מטעם, “הסביר” לא מכבר: “סוריה ניצבת מול שתי סכנות עיקריות: הראשונה היא ההתקפות של ישראל ושאיפות ההתפשטות שלה, והשנייה היא האיום על שלמותה הטריטוריאלית של סוריה דרך ארגון הטרור הכורדי. בהתמודדות עם שתי סכנות אלה, טורקיה היא הגורם הערב והמגן המרכזי”. שר החוץ הטורקי פידאן הכריז בביקורו בדמשק: “לא ניתן לנהוג בסלחנות כלפי ניצולה של ישראל את המצב הנוכחי לבזיזת אדמות סוריה”.
האסלאמיזציה של טורקיה, המגלומניה של שליטה, האנטישמיות של ארדואן, שנאתו היוקדת לישראל, התבססותה האיטית של טורקיה על אדמת סוריה המפוררת, כל אלה מהוות מקור סכנה גובר והולך לישראל. התגברנו על עזה ודרום לבנון, ונפתחה עלינו הרעה מתימן החות’ית. איראן עדיין חורשת מזימות נגדנו, אבל עתה עלינו לתת יותר את הדעת לחזית החדשה, הסורית־טורקית, שמתגבשת בצפון.
מאין תבוא הישועה? לא רק בעוצמת זרוענו הארוכה, אלא גם בהפלת שלטון ארדואן בטורקיה ושלטון חמינאי באיראן. או אז תבוא רווחה גם לבני עמם.
