דוד יוסף היה בנה של דודה ינקה, אחותו של סבא יוסף. שני יוספים. את דודה ינקה, שלא דיברה מילה עברית, פגשנו בעיקר בסדר פסח אצל סבתא וסבא שטיגליץ בדירתם הקטנה בג'ורג' אליוט 16 בתל אביב, מעל המכולת של שטהל. כשהגענו עמוסים בילדינו, ינקה כבר ישבה בכיסא המרופד מימין לסבא, כמו נוצקה שם. היה מקובל לגשת אליה, לנשק אותה על לחיה ולומר משהו מנומס; ינקה תמיד התמוגגה, ענתה בפולנית או ביידיש ושלחה ידיה להחזיק את אחד הזאטוטים שלנו לפרכס אותו.
בכורסת ההסבה שלו פיטם סבא את מקטרתו בטבק דנהיל ריחני והצית אותו עם הרונסון שבו השתמש כדי לווסת את העשן. הניצוץ הממזרי בעיניו סרק את חדר האוכל הקטן, עם ציורי השמן של שאגאל ו"ישו בפני שופטיו" הענק של מאוריצי גוטליב, כמו מגדלור בחוף מסולע בניו אינגלנד. גוטליב נעלם במרתפי מוזיאון ישראל, שם נתרם, ואני תוהה לעיתים היכן הוא באמת.
לסדר נהוג היה להזמין גם את דוד יוסף. אין לי מידע סטטיסטי, אבל לכל משפחה יש דוד יוסף; אני לא מציין את זה לשלילה. במונחים עממיים, מקובל היה לקרוא לדוד יוסף תמהוני. בעיקר משום שהיה טבעוני, רך דיבור ונחבא אל הכלים; לא הייתה לו זכות דיבור בשולחן, אלא אם פנו אליו ישירות, ולא פנו. אף שפסח נופל באביב, היה דוד יוסף לבוש בז'קט כהה ולצווארו היה כרוך צעיף בקפידה מטופחת.
היה לו שפם ואת מה שנשאר משערו משך מצד לצד. הוא היה מנומס ושקט להפליא. ניכר בו שהיה מודע למיקומו בהיררכיה המשפחתית. אינני יודע מה היו היחסים בין דודה ינקה ובנה, אבל ספק אם אמרו יותר משלום במנוד ראש. חשוב להבין: סבתא וסבא שטיגליץ רצו משפחה הישגית, מעין החזר על האופן שבו מילט סבא את המשפחה מהשואה. אלמלא הווטו הנחרץ שהטיל אבי, הייתי מבלה את חופשות הקיץ בסאמר סקול באנגליה ביוזמתה של סבתא. אבא סירב לשמוע מזה. הוא רצה אותי מול התנור במאפייה.
מכיוון ששולחן האוכל היה קטן, אך לא רק בגלל זה, היה גם שולחן ערוך לילדים. אם זה היה לגיטימי ולא עלבון, אני חושש שדוד יוסף היה אוכל עם הילדים. אבל גם משפחות פולניות מודעות ליכולת הנשיאה של מוטת הכנפיים שלהן. דוד יוסף ישב לידי. זה היה מקומו הקבוע. אני לא בקטע של לחלק לעצמי עיטורים, אבל בדרכי המיזנתרופית, לפני שהתפרצה במלואה, חיבבתי אותו.
פעם בכמה זמן הוא רכן לעברי ואמר משהו. בעיקר הערות אזוטריות ולעיתים אמירה יותר מושחזת על מי מיושבי השולחן שלא הצליח לשלוח אליו מעלה בודדת של חום אנושי. זה לא היה שולחן שבער בלהבה גדולה של חיבה הדדית.
סבא ניהל את הסדר, נטוי על צידו ונהנה מכל טיפת מים בעת נטילת ידיו בידי סבתא, לא שירות שבו זכה בשגרה, ובמבם את ההגדה בניגון אשכנזי שהיה ריף ג'אזי לחלוטין על המסורת; סבא היה ג'ון קולטריין של יציאת מצרים; מעולם לא חזר על אותו ניגון פעמיים. אמי ואחותה הובילו את השירים בקול ערב ובקיא בשירים, כמו סטיבי ניקס וכריסטין מקווי מפליטווד מק בואך קראקוב.
היה זה אך טבעי להושיב את דוד יוסף ואותי יחד. מתישהו בזמני כעורך "מוניטין", בא דוד יוסף לבקר אותי במערכת. הוא הניח על שולחני טקסט שכתב על יתרונות התזונה הטבעונית, ותהה אם אהיה מוכן לפרסם אותו. כל אחד חי עם המוניטין שדבק בו במהלך חייו, אבל אלה היו ימים שבהם צלמים, מאיירים וכותבים נכנסו אליי חופשי, הראו לי תיקי עבודות בתקווה שאתייק אותם לשימוש עתידי, ויצאו עם משימה לגיליון הקרוב. קל וחומר דוד יוסף. כמובן שפרסמתי. הוא היה אסיר תודה.
ספק אם קרובי משפחתו ראו את זה, אבל ראיתי את האיפוק שלו; שיניו היו חשוקות שלא תתפרץ ממנו חלילה אמירה מקורית שממילא הייתה נופלת על אוזניים ערלות. בתחומי העניין שלו הוא היה ידען גדול. כאב לי שהתבזבז במשפחה כה שיפוטית וכבולה בדעה קדומה. לא שוחחנו הרבה, אבל הקשבתי לו בנימוס ולפעמים בעניין.
כאדם צעיר ידעתי שבמוקדם או במאוחר אהפוך לדוד יוסף. גבר מקשיש כבול במיחושיו, שמשפחתו התפרקה, שהמולת המשתתפים בארוחה מכסה על כל מחשבה שהייתה לו כוונה לנסח ושעליו לדפוק על כתפו של בן שיח פוטנציאלי כדי שהלה יסתובב אליו. קיוויתי שיהיה לי מישהו, כפי שהייתי לדוד יוסף, שאוכל לדבר איתו.
ב־2018 התמנה בבריטניה "שר לענייני בדידות", שתפקידו היה להתחקות אחרי מה שראש הממשלה תרזה מיי כינתה "מציאות עצובה של חיים מודרניים". ב־2023 הכריז ויווק מרת'י, צאר הבריאות של ג'ו ביידן, על הבדידות באמריקה כעל "מגיפה". בסמיכות זמנים כה גדולה לקוביד־19, מותר להטיל ספק בתבונתה של ההצהרה הזאת מפיו של מי שהיה ידוע בנטיותיו התיאטרליות והמלודרמטיות.
פסיכולוגים ורופאים הסכימו שבידוד חברתי ובריאות נפשית ופיזית רעועה הם אכן בעיה, אבל טרחו לציין שנמאס להם מ"הפעמים הרבות שנאמר להם שהכל עולה באש".
בדידות היא פנומן ביולוגי עם השלכות מרחיקות לכת. חוקרי מוח גילו שאותות שנשלחים מהמוח ואמורים לגרום לאדם לחפש קשר חברתי, הופכים אנשים בתנאים מסוימים לעוינים ודפנסיביים. כבר ב־1970 פיתחו באוניברסיטת UCLA מדד בדידות, שאלון ובו 20 שאלות שנועדו לברר עד כמה בודד הוא אדם.
מהמחקרים האלה עלתה קביעה אוניברסלית שקשה לחלוק עליה: "אנחנו המפתח של זולתנו לאריכות ימים וחיים בריאים. עלינו להיות אחראים לבריאותם של חברינו, בני משפחתנו ואחרים". מדענים קבעו כי מפולת של סימפטומים נובעת מחיי בדידות, וביניהם כעס, טינה, צער, קנאה, בושה ורחמים עצמיים. לעיתים גם חולי ומוות.
אני לבד ובודד מאז שנעמי עזבה את ביתנו בקיץ 2017. נסיבות עזיבתה אינן מקשה אחת, אבל זה לא הנושא. נמצאנו בדעיכה של כעסים כבושים וגלויים, טינות היסטוריות וחדשות, ובעיקר - שנינו בלבד מחוץ לכל הקשר חברתי, מבודדים בקצה הצפוני־מזרחי של אמריקה, הופכים את בית חלומותינו לקן הקוקייה. יכול להיות שהיינו מתגברים על זה, אבל הפרידו בינינו שתיקות רבות ואי־הבנות שתש כוחנו לפרק אותן. מסוג הבעיות האוניברסליות ששנים לאחר מכן אתה קורא ניתוח משכיל שלהם ב"טיימס" ודופק את ראשך בקיר; בדיוק מה שהרגשת בזמן אמת.
אינני מאמין גדול בתיאוריית "חמשת שלבי האבל" של אליזבת קובלר־רוס, לכן דילגתי על הכחשה ומיקוח והלכתי ישר לדיכאון, שהיה תמיד המקום החביב עליי. לא היה קל להיות לבד, אבל השנים הראשונות עמדו בסימן התרסה. הן הפיחו רוח קלה במפרשיי. הייתי בעל הבית. עשיתי כביסה עם שיר בלב, למי שמכיר את המכונות האמריקאיות הגדולות. עשיתי קניות לפי מאוויי בלי רשימה ותפריט. קניתי ובישלתי מה שבא לי. פתחתי בקבוק יין טוב עם כל ארוחה. זה לא היה חף מאשמה, צער וכאב על חטא, אבל זה היה משהו דומה לחיים.
באחד החורפים הקשים, בפינת הטלוויזיה שלי, התעוררתי למציאות ששלחה אותי למיטה. שום דבר לא הצליח לחמם אותי, כולל האח שהתפוצצה מבולי עץ ואיימה לסדוק את הארובה. גם לא התרמוסטט שכיוונתי ל־70 מעלות. זה היה תהליך, כולו במדרון תלול, אבל כדיכאוניסט ותיק ידעתי כיצד אוחזים בצלם אנוש: התקלחתי כל יום. אכלתי מעט, עם עין על תזונה נכונה. שתיתי פחות. מיתנתי עם קשרי המסחר שלי עם אמזון. התחלתי לשיר בקול רם ואחר כך לדבר לעצמי. עליתי לקומה השנייה הריקה וישבתי על מיטות ילדיי. עשיתי עצמי בודק שאין נזילות מהגג. אף שידעתי שיהיה עליי למכור את הבית, דחיתי את הקץ.
כפי שאמריקאים משתמשים במונח, חבר הוא מישהו שאיתו יש לנו קשר וולונטרי עם חיבה, תומך ולעיתים אינטימי. אמריקאים מדרגים חברים; לפעמים כוללים בני משפחה; או טוענים שחבר הוא מישהו שאיתו אתה חולק סודות כמוסים בשעה שאחרים מסתפקים בידידות נינוחה. הגישות השונות הללו הן שאחראיות כנראה לפער בין אמריקאים שטוענים שיש להם תריסרי חברים, ובין אלה שמודים שיש להם שניים. ההיסטוריון מרק פיל כתב: "החברות באוונגרד של המאה ה־19, אינטימית, הדדית, פתוחה ומחייבת השקעת זמן, הפכה כעת לישימה יותר בגלל פיתוח ערוצי תקשורת רבים שהמונים יכולים לטעון שיש להם חברים אמיתיים".
לשם המחשה: בשנים 1985־2004 אחוז האמריקאים שאמרו שאין להם עם מי לדבר ב"נושאים חשובים", עלה מ־10% ל־25%. המספרים המעודכנים גבוהים יותר. ויווק מרת'י לא טעה; הוא רק הגזים כהרגלו.
לכל טקסט על בדידות מתגנבת מסכנות. היא לא בהכרח שם, והיא בוודאי אינה מכוונת. כאשר תיעדתי בטרילוגיה לערוץ 8 את עזיבת ישראל, שהיה רגע טעון ולא בלתי מריר בחיי, אמרתי שאני מעדיף שהטלפון לא יצלצל במיין מאשר בתל אביב. שוב תל אביב, ומסתבר שצדקתי פעמיים. הטלפון שלי כה דומם, שאני שוקל להנביט אותו בכוס מים.
שלוש אמירות, שונות וסותרות, של כותבים חשובים בעיניי, מסכמות את מה שאני מרגיש כלפי בדידות: "אינני יודע כיצד אתה מסוגל לכבד את עצמך, אם אתה חייב להביט בליבם ובמוחם של אחרים כדי להיות שמח", אמר הנטר תומפסון; סילביה פלאת' אמרה ש"יש שמחה, סיפוק וחברה, אבל בדידות של הנשמה עם המודעות העצמית הדוחה שלה, היא נוראה ושתלטנית"; "מהפחד להיות לבד אתה עושה דברים רבים כל כך שאינם אתה", ריצ'רד בראוטיגן. כאשר בחרתי את האמירות, שכחתי לרגע את הקשר בין הדוברים: תומפסון ובראוטיגן ירו בראשם באקדח עב קוטר, ופלאת' אטמה את המטבח ותקעה את ראשה בתנור גז. שלושתם היו יוצרים נדירים באיכות כתיבתם.
הנה מה שלמדתי: אם קיבלת החלטה מנומקת וזכית בתמיכת משפחתך לרילוקיישן, אל תסתובב על עקביך ותחפש את דרכך חזרה לרחם הלאומי רק מכיוון שאתה לבד וקשה לך. ממרחק הזמן ותבונה נרכשת, טוב יותר להיות לבד בבדלנות אנונימית מאשר בלב ההמון הסואן, שבתוכו אתה מזהה את מי שנראים כחברים ישנים שאתה נתפס בעיניהם כנטל. מבחינת הקרדיט הנצבר, מה שנותר ממך הוא ביקורות מסעדה מצהיבות תלויות מרוטות על קירות מסעדות ישנות. אף אחד לא שומר לך אמונים 20 שנה.
למדתי שישראל שכללה את אומנות הפגישה הנסוגה. לא ערכתי רישום מדויק של מכרים שהציעו להיפגש וגם קבעו מועד, ורגע לפני כן דחו משום שגילו ציסטה באשכים. ציסטה מחייבת מעקב אולטרה־סאונד; אתה רוצה להיות בטוח שהיא אינה סרטנית. יעבור זמן עד שישובו אליך. היו דיבורים כלליים על זה שחייבים לאכול משהו. היו הזמנות לארוחות ביתיות על הדשא שחיכו לאישור כל המשתתפים שמעולם לא הגיע. ויש גילנות; אתה יכול ללכת ברחוב ולהרגיש בן 50, אבל הזאטוטים החולפים מולך יודעים שאתה לא.
סקוט פיצג'רלד דייק כשאמר ש"הרגע הבודד ביותר בחיי מישהו קורה כאשר הוא רואה את כל עולמו קורס מול עיניו והוא יכול רק להביט". חיים בתרבות אחרת בצדו האחר של העולם מעצבים אותך, את חשיבתך ואת העדפותיך, ומכריחים אותך לחשוב ולדבר בשפה אחרת. הרעיון שאפשר לשוב הביתה שגוי טרגית, משום שלא רק אתה אינך מי שהיית, המקום שפעם היה ביתך הוא כעת נחלתם של זרים שיש לך במשותף איתם פחות משהיה לך עם ציידי לובסטרים באוקיינוס האטלנטי.
וכל זאת לפני שמשקללים את משקלה החריג של התקופה הטרגית הזאת וכיצד מיליוני אזרחים מוכי הלם קרב ונתונים למרמס ממשלה אכזרית ונטולת תכונות אנושיות, נלחמים מלחמת הישרדות ומלקקים את פצעיהם. אין להם פנאי נפשי למפוני עוטף רילוקיישן.
"Ah, look at all the lonely people" שרו הביטלס ב"אלינור ריגבי", "Where do they all come from?". אני יודע מאיפה בא דוד יוסף. הוא היה בן דודה של אימי. לא צריך להיות מדען גרעין בשביל זה. אבל אינני יודע מה ציער אותו. ברבות השנים למדתי שלאנשים בודדים יש אפקט של כור גרעיני דולף. אנשים מחשבים בראש מה עלול להיות הרדיוס של הנשורת הרדיואקטיבית ומתרחקים מהם בהתאם. זאת תגובה אינסטינקטיבית, כמעט פבלובית, בעיקר משום שבניגוד לחבר שחתך אצבע ואתה יכול להחיש אותו לחדר מיון, אין לאן לקחת אנשים בודדים שנושאים את מררתם כמו מדליות.
אבל תנו לנו קרדיט; מי שבדידותם אומנותם נוטים בדרך כלל לשמור על מרחק. הם לא מתגודדים ומדברים רק כשפונים אליהם. באופן כללי מתחלקת האוכלוסייה בין האומללה לנוטה למות. באזור מפורז שהשמועות המרות טרם הגיעו אליו, חיים מי שטוב להם או שלמדו כיצד להפיץ סביבם מראית עין של עליצות ושמחת חיים.
חוקרים גילו שבדידות שאינה מטופלת לא כואבת רק פיזית; יש לה השלכות רפואיות חמורות. מחקרים אפידמיולוגיים הוכיחו שבדידות ובידוד חברתי אחראים למחלות לב, סרטן, דיכאון, סוכרת והתאבדויות. מרת'י המרתיע כתב שבדידות וניתוק חברתי "קשורים לירידה בתוחלת החיים, כמו זאת שנגרמת על ידי עישון 15 סיגריות ביום ויותר מהסכנות הנגרמות מהשמנת יתר". עבור מי שלא עישן ואינו שמן, אלה ממצאים שאינם מעודדים.
החברה המודרנית מאמצת תרבות של אינדיבידואליזם. רבים מאיתנו עובדים מהבית; כאשר אנחנו קמים מהמחשב ועוברים לחדר השני ואין בו אף אחד - באסה. אנשים רבים יותר חיים ומזקינים לבד יותר מאשר בעבר. לרגע חמקמק הופרחה אשליה שהפיצו חברות הבנויות על שקר קיומי כמו פייסבוק, אפל, גוגל ואחרות, שהמוצרים והפלטפורמות שלהן יעודדו יחסי גומלין משמעותיים ויקימו קהילות תומכות; בפועל אנחנו משתמשים ברשת החברתית להעמקת שסעים קיימים.
במפגשים המעטים שיש לי עם אנשים, אחרי שהציסטה שלהם נעלמה, כפי שקורה חלק גדול מהפעמים, יש לי צורך גדול להראות להם מי הייתי וכיצד התנהגתי לפני עידן הבדידות. הייתי במיטבי בליבה של משפחתי הגרעינית, כאשר כולם נמו את שנתם בבטחה ועשיתי את עבודתי עם הגב המוצק שקיומם העניק לי. מעולם לא הרגשתי שלם ושייך יותר מאשר בבתים שבהם חיינו יחד. אף מיטה לא הייתה חמה יותר מזאת שבה ישנה אשתי. מתישהו הכל התפורר לפרודות הקטנות ביותר.
לא פחות עצוב: קל יותר להיות לבד בבית שבנית בלב היער בקצה העולם מאשר להיות בקרב מי שלכאורה כל כך הרבה מחבר בינינו.