מי שלא הקיץ אור ליום שלישי בשעה שלוש מאזעקה שהפעיל טיל תימני שנשלח לכאן – שיקום. לפחות מיליון ישראלים, אולי יותר, התעוררו בהפתעה, בפעם המי יודע כמה, כדי להתגלגל טרוטי עיניים למרחב המוגן ולצאת ממנו בתום כמה דקות מנומנמים אך כעוסים. כמה שעות אחר כך הופיע הדובר החות'י, עם המדים והקול הרועם, והבטיח כי המתקפות הללו אף יסלימו בזמן הקרוב. אנו נלחמים למען האחים בעזה, הוא אמר, והבטיח להמשיך בכך עד להסרת הסגר על הרצועה.
לא באקראי הזכיר הקצין התימני את הסגר. אנחנו בישראל עסוקים, באופן טבעי, בשחרור חטופינו ובהפסקת הלחימה, אבל בעזה ובמדינות ערב מוטרדים מהיבטים אחרים של ההסכם. כאלה שילוו אותם עוד שנים קדימה. המסמך, הכולל עשרות סעיפים, מסדיר גם את החזרת החיים ברצועה למסלולם - ואיזו חזרה אומללה תהיה זו. לרבים מהם אין לאן לשוב, והם ייאלצו לגור תקופה ארוכה בשכונות אוהלים. מן היום הראשון יוכנסו 600 משאיות של אספקה ומזון מדי יממה. חולים ופצועים יורשו לצאת לטיפול במצרים. כלים כבדים שנרכשו במצרים יפעלו לפינוי הריסות.
לנו, הישראלים, אין הרבה עניין בהשבת החיים ברצועה למסלולם. אבל השיקום הזה הוא אינטרס עליון של החברה הישראלית. כל עוד לא תשוקם, עזה תאיים על חיינו ולא תיתן מנוח.
שתי דרכים מעשיות עומדות בפני ישראל אם ברצותה לייצב את החיים ברצועה. האחת היא מסירתה לידיים פלסטיניות. השנייה היא השתלטות עליה וכינון שלטון צבאי. האפשרות השלישית, שעליה חולמים ישראלים רבים – שלטון ערבי או בינלאומי – איננה מעשית. מדינות ערב אינן מוכנות להטות כתף אלא אם הרשות הפלסטינית תוחזר. כל אחת משתי האפשרויות הראשונות דורשת תנאי יסודי, שאיננו בנמצא עדיין: כסף, ובכמויות.
צבא מרחיק משקיעים
על פי ההערכות, שיקום הרצועה יעלה במקרה הטוב 60 מיליארד דולרים. מי ישלם, בנון? איש אינו שמח לפתוח את הארנק. לא הסעודים ולא הקטארים, גם לא האמריקאים, לא הסינים, לא הטורקים, שזקוקים בעצמם לכל דולר, וכמובן לא האו"ם.
ידידי המלומד יוסי פישר מתל אביב הזכיר לי השבוע את סלידתם של הסעודים וממשלות המפרץ מן הפלסטינים. פישר, יועץ לענייני תעופה ותיירות בינלאומית, הוא מבקר של קבע במדינות המפרץ. שם זוכרים היטב כיצד יאסר ערפאת וחבריו מעלו בכספי התמיכה שהזרימו לקופת אש"ף. הם לא שכחו כיצד בגד יאסר ערפאת בכווייתים ונפל על כתפי סדאם, לאחר שזה פלש לנסיכות. ויש ביניהם התוהים מהו בדיוק מקור ההכנסה שהפך את בניו של אבו מאזן לעשירים כקורח.
התורמים הפוטנציאליים יגאלו את עזה רק אם הם יקבלו הבטחה ודאית כי לא תתלקח מלחמה נוספת שתהרוס את השקעתם. כדי שיקבלו הבטחה כזו, צריך לייצב את המצב ברצועה ולהעלותה על דרך המלך. ספק אם שלטון צבאי ישראלי יביא משקיעים ערבים וזרים. סביר יותר שירחיק אותם. ישראל עצמה תצטרך לשקם את הרצועה. היא כמובן לא תעשה זאת.
התסריט הזה, שבו אין יציבות שלטונית, אבל ההרס נותר כשהיה, הוא קרקע פורייה לצמיחתם של עשבי פרא. שיעורי העוני ברצועה כבר עתה גדולים מכפי שהיו לפני 7 באוקטובר. עוני נרחב מביא פשע, ופשע מוליד טרור. יקראו לו בשמות אחרים, והוא עלול להיות בלתי מאורגן וסוער מקודמו. אם חמאס, שהיה להם מה להפסיד, פעלו כפי שפעלו, חשבו מה עלולים לעשות כאלה שאין להם מה להפסיד.
נגיד שתקום בישראל ממשלה שתלך על התסריט השני. תבנה את עזה עקב בצד אגודל בשיתוף ההנהגה הפלסטינית, יחד עם מדינות ערב והקהילה הבינלאומית. תקים משטר פלסטיני לגיטימי ויציב, ותזכה בסיוע ותמיכה של מדינות ערב. עדיין נהיה תלויים ברצונם הטוב של משקיעים וממשלות ברחבי העולם.
ופה אנו מגיעים לבעיה נוספת: עזה איננה הזירה היחידה התובעת שיקום בימים אלה. סוריה הרוסה וחרבה לא פחות מן הרצועה. לבנון אף היא חרבה. "סוריה ולבנון דורשות תוכנית מרשל לשיקומן", אמר השבוע שר החוץ של לבנון, עבדאללה בו־חביב. הוא דיבר בכנס בינלאומי בריאד, בירת סעודיה, שעסק בעתידה של סוריה ובדרכים לייצבה.
זה האתגר, ואלה המחסומים העומדים בפניו. נכון לעכשיו, לא רק שאיננו יודעים עד כמה עמוק הוא ההרס בעזה, אנו אפילו איננו יודעים כיצד ייראו החיים בה בשנים הקרובות. ולא רק שאין תוכנית לשיקום הרצועה, אלא שאף ממשלה זרה או ארגון בינלאומי עדיין לא נתנו את הסכמתם להשתתף בכך. ונגיד שכל אלה יעמדו על כנם, עזה איננה לבד. לרוע מזלה, היא תתחרה עם חבלי ארץ אחרים על הזכות לקבל כל דולר.
במוקדם או במאוחר ישראל תיאלץ לתפוס פיקוד על שיקום עזה. אם לא כשחקנית הראשית, אזי כיוזמת ומניעה. לטובתה ולא לטובת העזתים. מי שיברח מעזה, עזה תרדוף אחריו. כך עשינו עד 7 באוקטובר. נעלנו אותה על בריח, הפנינו לה את גבנו וחשבנו כי פתרנו את הבעיה. יש נחמה אחת בכל הסיפור הזה. חבלי ארץ חרבים הם גן עדן עבור משקיעים. כלומר, ההון הרב יימצא, אם יקדם לו הרצון המדיני. חברות נדל"ן מכל העולם ירצו גם ירצו להשקיע ברצועה, בלבנון ובסוריה, אם הם ישוכנעו שיש לה סיכוי.
המקרה התימני כמשל
איך כל זה קשור לתימן? במשך שמונה שנים רצופות, החל ב־2015, תקפו חילות האוויר של סעודיה ואיחוד האמירויות את תימן. כל זאת כחלק מן המאבק לחיסול האויב החות'י. המערכה האווירית ריסקה את שאריות החוק והסדר הטוב שהיה במדינה הענייה והמפולגת. אזרחים רבים נהרגו, מחלות ורעב התפשטו בקרב האוכלוסייה, וכל מרקם החיים השברירי התערער. החות'ים יצאו מן המלחמה ההיא מחוזקים, לא רק הודות לידידיהם באיראן, אלא בעיקר בזכות עקשנות מהסוג שמציב את המאבק ואת ההתחמשות מעל לכל, גם מעל טובתו של האזרח המסכן.
עתה, בעקבות מתקפות החות'ים בים סוף, באו חילות האוויר של בריטניה וארצות הברית והשלימו את המלאכה. גם הם תוקפים מטרות ברחבי תימן, רובן צבאיות אומנם. והנה איתם בא חיל האוויר שלנו, והוסיף מכות הגונות משלו. סיכומו של דבר: טובי חילות האוויר בעולם הלמו בהם ללא רחם, והנה, בתום עשור של כתישה מתמשכת, טילים תימניים מאיימים על מיליוני ישראלים.
זוהי נקמתו של התלמיד המוכה. התימנים הם אכן ילד הכאפות של מדינות ערב, אבל הוא לא לבד. בתוך שנה הצטרפו אליו שלושה. פלסטיני, סורי ולבנוני. שלושה חבלי ארץ שהוחרבו, מי יותר ומי עוד יותר. דמיינו כיצד ייראה האזור שלנו, אם גם בעוד שנתיים או שלוש לא יצליחו עזה, לבנון או סוריה לעלות על דרך המלך.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
tguvot@maariv.co.il
