בתוך ההמולה האורבנית של תל אביב, מקום שהפך לסמל של כאב ואחדות, נוצרה אתמול מציאות קצת שונה, קצת אחרת. כיכר החטופים, שרוב ימיה היא מקום לכאב ושכול, הפכה לזמן קצר לאתר שבו אפשר לראות חיוכים ולהיות גם אופטימיים. קצת לפני השעה 4 אחר הצהריים, הכול התחיל בשקט. משפחות, פעילים, הורים עם ילדים על הכתפיים, ואנשים שבאו לבד, ידעו בדיוק לאן הם באים לחוות קצת תקווה ואופטימיות במדינה שב-471 הימים האחרונים שלה, חוותה שכול וכאב.
השקט שהיה בכיכר בשעה הראשונה, נקטע בשאגה אחת, כשהתמונה הראשונה של רומי, אמילי ודורון בג'יפ של הצלב האדום הופיעה על המסך. "הן הולכות!" נשמעה קריאה מהקהל, כאילו מישהו צריך היה להכריז על הנס שמתרחש מול עינינו. דמעות זלגו, חיבוקים נכרכו בין זרים, והחולצות הצהובות עם הכיתוב "אתן לא לבד" עפו מידיים לידיים. היה זה רגע נדיר שבו ההתרגשות גברה על הציניות.
כשהכריזו כי מצבן הבריאותי של השלוש תקין, הייתה זו קריאה אדירה – לא של פוליטיקה, לא של ויכוח, אלא של לב פועם באחדות. "יש!" פילח את האוויר, כאילו היה זה שידור חי ממשחק כדורגל גורלי, אבל הפעם, לא הייתה זו שמחה של קבוצה אחת – אלא של אומה שלמה. אחד הרגעים החזקים ביותר התרחש כששמות החטופים שנשארו בשבי הוקראו. השקט בכיכר הפך כמעט מוחשי, רק כדי להתחלף בשירת "עם ישראל חי," שנשמעה חזקה ומלאת עוצמה, אולי כדי להזכיר לאלה שעדיין במנהרות האפלות שאנחנו כאן, נלחמים עבורם.
"אני לא מכירה את הבנות האלו, אבל הן כמו אחיות שלי," אמרה אישה מבוגרת שהחזיקה שלט ועליו נכתב בטוש על קרטון: "כולנו מחכים לכם" היא לא הפסיקה לבכות. לידה, ילדה קטנה הסתכלה על המסך וביקשה מאמא שלה להסביר למה כולם כל כך שמחים.
אבל בתוך השמחה, היה גם כאב. איציק הורן, אביהם של יאיר ואיתן החטופים בעזה, עמד בצד ודיבר על שמחה מעורבת בכעס. "בתור אבא של יאיר, אני שמח שהבנות יצאו. אבל בתור אבא של איתן? אני מאוכזב, אני כועס", אמר. "אני מפחד שההסכם הזה לא יביא אותנו לשחרור של כולם". זו הייתה התחושה שרבים שיתפו: השמחה על השלוש שחזרו, לצד הידיעה שהמאבק רחוק מלהסתיים. כפי שאמר דני אלגרט, אחיו של איציק: "יש אור בקצה המנהרה, אבל יש עוד 93 במנהרה הזאת".
ובכל זאת, הרגעים הללו בכיכר החטופים היו יותר מעוד ערב של מחאה או ציפייה. הם היו רגע נדיר שבו אפשר היה לראות את כולנו יחד: חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים, אנשי ימין ושמאל – חלקם עטופים בחולצות צהובות, כולם בוכים מאותה סיבה, כולם חוגגים את אותו ניצחון קטן. כשעיניי פגשו את פני האנשים סביבי, ראיתי משהו שכמעט שכחנו שהוא אפשרי: אחדות. זה לא היה פוליטי, לא מפולג, לא שייך למחנה כזה או אחר. זה היה פשוט, טהור.
כשהמסך כבה, ורומי, אמילי ודורון כבר היו בבית חולים תל השומר והאנשים החלו להתפזר, נותר בכיכר מסר ברור: אם שלוש חטופות יכולות לחזור הביתה, גם האחרים יכולים. זה תלוי בנו, בנחישות, באמונה, ובהחלטה ברורה שהחיים של אף אחד אינם ברי מיקוח. האור שהבליח בכיכר החטופים אתמול אולי לא יאיר לנצח, אבל הוא הוכחה שלמרות הכול, גם ברגעים האפלים ביותר, אפשר למצוא תקווה.
