במילים פשוטות ובהירות ובפניו מלאי הצער הזכיר השבוע הרמטכ"ל המתפטר הרצי הלוי את כל מה שחסר בציבוריות הישראלית: אחריות, יושרה, צניעות ויותר מכל – מנהיגות. הופעתו האצילית הייתה תזכורת לכך שמנהיגות אמיתית נועדה לשרת עם ומטרה גדולה, ולא אדם וגחמותיו האישיות. כבר מזמן לא נשמעה כאן אמירה צלולה כל כך.

הלוי, משרת ציבור במובן היסודי של המילה, הזכיר שאחריות משמעותה לא רק התרברבות בהצלחות וחיפוש אחרים להאשים בכישלונות. הוא דיבר על הפיכת הכישלון ממשקולת למנוף. ראיתי אותו לכל אורך המלחמה, וניכר היה שהוא נושא את המשקולת הכבדה של הכישלון. אבל הייתה בו העוצמה להתרומם עם המשקולת שעל גבו ולפעול לתיקון, לפחות של מה שאפשר עוד לתקן.

דבריו של הרמטכ"ל הרצי הלוי לחטיבת הנח''ל ברצועת עזה (צילום :דובר צה"ל)

והוא תיקן. יש שטענו שהיה צריך לפרוש עוד קודם לכן, אבל הלוי, עם המשא הכואב של האחריות, הוביל את צה"ל לריסוק צבא חמאס, לפגיעה דרמטית ביכולות חיזבאללה, לתקיפה משמעותית באיראן ולמיצובה מחדש של ישראל במזרח התיכון.

הרמטכ"ל דוד אלעזר, דדו עליו השלום, שעליו הוטל עיקר האחריות לכישלון במלחמת יום כיפור, הצליח ב־17 יום להוביל את צה"ל לאחד הניצחונות המרשימים בתולדותיו, הניצחון היחיד שגם הביא אחריו שלום. הלוי עשה את הדרך הקשה הזאת ב־16 חודשים.

דדו ביקש להשלים את התחקירים הצבאיים של המלחמה בטרם מינוי ועדת חקירה ממלכתית, אך ועדת אגרנט הוקמה מיד לאחר המלחמה והטילה על הדרג הצבאי את מלוא האחריות. הלוי הבין שבישראל של 2025 לא תהיה שום חקירה ממלכתית והחליט שלפחות ישלים את התחקירים הפנימיים בצה"ל.

כבר בחודש נובמבר, כשהסתמנה הכרעה מול חיזבאללה והלחימה העצימה בעזה התקרבה לסופה – החל לדבר על חודש מרץ כמועד עזיבתו את התפקיד. אז מונה ישראל כ"ץ לתפקיד שר הביטחון כשמשימתו הראשונה במעלה היא למרר את חיי הרמטכ"ל עד שיעזוב את התפקיד. כ"ץ, שלאורך דרכו שמעתי רבים שטענו שכישרונו הבולט הוא להתעמר בכפופים לו, מילא את המשימה בהצטיינות יתרה.

הסאה הוגדשה כאשר בסוף השבוע שעבר התברר שהדחת הרמטכ"ל הפכה למטבע עובר לסוחר בין פוליטיקאים, מעין ממתק שהציע נתניהו לבן גביר ולסמוטריץ', כדי להשאירם בקואליציה. בצדק בחר הרמטכ"ל שלא לתת להם את התענוג שבהדחתו, וכקצין וג'נטלמן – קבע בעצמו את מועד הפרישה.

שלושה בעקבות אחד

קטונתי מלנחש את המאוויים הכמוסים של ראש הממשלה ושר הביטחון בבואם למנות מחליף לרמטכ"ל. אבל ברשימה הקצרה של המועמדים שפרסם שר הביטחון יש מסר מרגיע: כולם ראויים. אולי הבין נתניהו שמינוי מופרך של קצין בלתי ראוי, בשילוב חוק ההשתמטות המחפיר שהוא שואף להעביר, יפרקו סופית את כוח המגן של ישראל. ואולי עוד נופתע, לרעה.

בכיר המועמדים, האלוף (במיל') אייל זמיר, נתפס כמועמד הטבעי לתפקיד. הוא עשה את כל תפקידי הפיקוד והמטה בצה"ל וצבר בשנתיים האחרונות ניסיון חשוב כמנכ"ל משרד הביטחון בניהול התקציב ובעבודה מול המערכות האזרחיות והתעשיות הביטחוניות. סמכותו של זמיר תתקבל בטבעיות בצה"ל, וכמו גבי אשכנזי של אחרי מלחמת לבנון השנייה, יש לו כל מה שנדרש כדי להוביל את צה"ל לשיקום ההכרחי אחרי המלחמה הארוכה.

אייל זמיר, אמיר ברעם, תמיר ידעי (צילום: משרד הביטחון,דובר צהל)
אייל זמיר, אמיר ברעם, תמיר ידעי (צילום: משרד הביטחון,דובר צהל)

כמוהו האלוף תמיר ידעי, גולנצ'יק שהיה בכל שדות הקרב של ישראל בארבעת העשורים האחרונים. ידעי, שבגיל 32 מונה למח"ט הצעיר ביותר בתולדות צה"ל המודרני, עבר את כל תפקידי הפיקוד והמטה הנדרשים כדי להיות כשיר לתפקיד הרמטכ"ל. מאז היה מ"פ, הוא תמיד הרשים אותי ביכולתו הנדירה להבין את נפש פקודיו, שבאים מכל המגזרים של עם ישראל.

בן אותו מחזור כמו ידעי, האלוף אמיר ברעם, צנחן, עשה גם הוא את כל תפקידי הפיקוד האפשריים בכל הגזרות. בוגר הפנימייה הצבאית כמו זמיר, ברעם הוא איש ספר, חובב היסטוריה צבאית, ומאמין כי בתפקידו כסגן הרמטכ"ל הוא חף מאחריות לכישלון 7 באוקטובר. בעת ביקורים בעזה כסגן רמטכ"ל נקלע פעמיים להיתקלויות עם מחבלים ונלחם כמו חייל. זה ניכר עליו גם כשהוא לא בהיתקלות: ברעם הוא חייל, מקצועי, בכל רמ"ח אבריו.

כל אחד מהשלישייה הזאת ראוי לתפקיד, ושלושתם בעלי עמוד שדרה קשיח. איש מהם לא יתמוך בחוק ההשתמטות של הממשלה הזאת, ואיש מהם לא יסכים להפוך את צה"ל למיליציה של הממשלה, כפי שהפכו את המשטרה. אולי עוד ישלוף נתניהו איזה ג'וקר, ואולי נופתע לטובה ונראה את צה"ל מקבל מפקד ראוי.

קורבן נוסף של הקונספציה

מעבר לכישלון הנוראי שלו כרמטכ"ל, הלוי מותיר אחריו מורשת של משרת ציבור נאמן, לעיתים נאמן מדי. עם תחילת כהונתו התרגשה עליו המהפכה המשטרית, שאיימה לפרק את צה"ל מבפנים, והלוי, כרמטכ"ל צעיר, ניסה לדפוק בדלת ולצלצל בפעמון אבל לא העז להפוך את השולחן על מי שעומד להפוך את המדינה. גם אחרי שרשרת ההשפלות שעבר בשנה וחצי האחרונות, הקפיד בכבודו של הדרג המדיני, גם כשזה הוכיח שאינו ראוי לכבוד.

כמו שאמר השבוע, הוא יישא את הכישלון עד אחרון ימיו. טבעו של כישלון גדול שהוא מוחק את כל מה שהיה לפניו ואחריו, והציבוריות נוטה לזכור רק אותו. אבל ברבות השנים והתרחקות הפרספקטיבה – הראייה משתנה. רמטכ"ל 1973 דדו, שליבו נדם שלוש שנים אחרי המלחמה, הוכר בדיעבד כמי שידע להוביל את צה"ל מהפתעה לניצחון.

הצלחתו של הרצי להוציא אותנו מבור תחתית אפל להכרעה בדרום ובצפון צריכה להיות מוכרת כבר עכשיו. כן, הוא כשל, גם בהתעלם מהקונספציה שהוביל ראש הממשלה של קניית חמאס בכסף. כמפקד פיקוד הדרום וכראש אמ"ן לשעבר – הוא היה צריך להחליט אחרת בלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר. ועדיין, ובלי להמעיט כמלוא נימה מכישלונו, מגיעה לו מכולנו: תודה.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
tguvot@maariv.co.il