וולט היא חברה מדהימה. הפכה את ענף השליחויות למה שהוא היה צריך להיות: מהיר, יעיל ומקיף, ומִקסמה את השירות בצורה מושלמת. החברה הגיעה לארץ ב־2018, אז התנהלה מול 26 מסעדות ובפעילות מצומצמת באזור המרכז. כיום היא כבר עובדת עם 6,500 מסעדות ו־3,500 בתי עסק, כמעט בכל הארץ. בתחילת הדרך היו לה 100 שליחים, כיום 20 אלף. היא עשתה למתחרותיה את מה שגוגל עשתה למנועי החיפוש, ואת מה שווייז עשתה לשירותי הניווט - מחקה אותם. כיום אחד מכל חמישה ישראלים משתמש בשירותי וולט, לפי נתוניה.
בשבוע שעבר הכריזה החברה על שינוי תעריפים ועליית מחירים ובמקביל השיקה מסלול חודשי שנקרא "וולט פלוס", ב־49 שקלים לדמי משלוח ללא הגבלה וללא דמי מינוי. דמי התפעול לכל הלקוחות הם דינמיים ויכולים להגיע ל־5.90 שקלים. שלושת המשפטים האחרונים לקוחים מתוך הקומוניקט של החברה. הסרבול בתמחור אינו באג, הוא פיצ'ר. הצרכנים לא מבינים כמה הם משלמים, ובמקביל מסעדות טוענות שהן הנפגעות העיקריות.
רותי ברודו אמרה: "לפני שוולט הגיעו לישראל, החיים היו טובים יותר", והודתה: "אני גרה על שוק הכרמל, וגם כשאני צריכה פטרוזיליה, אני מזמינה מוולט". הגעגועים לארץ ישראל הישנה והטובה, שבה היה צריך ללכת למרכז העיר כדי לקנות עלי שמיר.
ברשתות הועלו פוסטים זועמים עם הבטחה להתנתק לאלתר מהשירות, ולעבור למתחרות הקטנות המקומיות. בנוסף, דווח על ירידה בהזמנת המשלוחים והשמדת ערך של המותג הפופולרי, שמקורו בפינלנד, אך נקנה על ידי חברת המשלוחים האמריקאית דורדאש.
וולט עונה על הצורך של האדם הפוסט־מודרני בחיסכון בזמן, ייעול ורצון שלא יטרידו אותו בענייני תפעול, כמו קנייה, הכנה והבאה. התשלום הוא לא רק על אוכל או מוצרים, אלא על קיצור זמנים. התלונות של הצרכן הישראלי הן חלק מהתנהגות אינפנטילית שממשיכה את הדודא לסביצ'ה, המבורגר, קציצות עם אורז או פטרוזיליה באמצע הלילה. עכשיו. מיד. ללא דיחוי. אליי. עד הבית. כדי שלא איאלץ להפסיק לצפות בבינג' בנטפליקס. הצרכן הפך לשבוי של תאגידי ענק, שמנצלים את החולשות האנושיות הקטנות ביותר - עצלות, זללנות, תלותיות, פינוק, השתעבדות וניתוק.
וולט משרתת את הצורך שלנו בהפחתת אינטראקציות אנושיות מיותרות. ההתנהלות מולה היא באמצעות מסך, ואין אפשרות להתקשר אליה, כמו שלא ניתן להתקשר לפייסבוק, טוויטר או גוגל. התקשורת היא באמצעות צ'אטים עם בוטים, כשהמסר הוא אחד: שלם וסתום. אם חשת נפגע, יש לוולט מדיניות פיצוי נדיבה, גם היא חלק מחוסר רצונה להתערבב עם הלקוח. לתאגיד אין פנים, גם לא לשליחים.
רחובות ישראל נראים כיום כמו סרט בדיוני עתידני. שליחים מכוסים, בלתי נראים, עם קופסאות ממותגות, עטופים בסרבלים כחולים, חולפים במהירות מוגזמת כשהם עיוורים לכל מה שנקרה בדרכם. חלקם נוהגים בצורה פרועה ומשבשים - בעל כורחם, בגלל מבנה השכר שלהם - את התנועה הסדירה. הם נעים על כלי רכב ממונעים חלקית במרכזי ערים, משתלטים על מדרכות וכבישים.
וולט היא לא רק חברת משלוחים, היא תופעה תרבותית, כלכלית וחברתית, שמשתלטת על המרחב. עיקר ההאשמות נגדה הן חוצפה, גלובליזציה, החזרת העבדות, דיגיטציה, מקדונלדיזציה וטכנולוגיזציית יתר. זו מעצמת־על ששינתה את הנוף האורבני, שמגמישה את חוקי התנועה, מכפיפה את המשק לכללים וחוקים שהיא עצמה המציאה, וכופה על כל מי שמשתמש בשירותיה להתיישר לפי כלליה, חוקיה והחלטותיה. אך וולט לא אשמה, אנחנו אשמים. היא השכר והעונש, המקל והגזר. המנה, והמחיר שבצידה.
הסקטור שהדהיר אותנו עד לכאן הוא ההייטק. הם אלה שגררו את המשק לתעסוקה בלתי פרופורציונלית שבה מורים, אחיות ועובדים פשוטים נתפסים כפראיירים או כחסרי כישורים שמסתפקים במשכורת חודשית ממוצעת, דלה. ומי ששפר מזלו והשתלב במקצועות הטק, ניצל מלהיות חלק ממעמד הביניים, וגם מהכנה של ארוחות צהריים. הם שהביאו את וולט למעמד־על. צעירים שלא מוותרים על שניצלים מקפה נואר וכריכי סושי אינסטגרמיים בכל יום, עד למקום העבודה, ללא צורך לבשל חלילה, או לרדת למסעדה.
המחאה נגד וולט היא זמנית וקטנה, וסופה לגווע כמו כל מחאה צרכנית ישראלית אחרת: קוטג', עגלות תינוקות, מצוקת הדיור. טענת ה"לא טוב לך - אל תשתמש" לא תופסת. וולט היא כבר חלק ממחזור החיים הישראלי. וממילא הכל יקר, אז לפחות שהייאוש יהיה יותר נוח.
