משהו: ככל שתוף חלול יותר, הקול שלו רם יותר.
התצפיתניות חוזרות, ופוקחות לנו את העיניים
כל סבב החזרת חטופים יוצר סערות משלו. אתעד מעט ממערבולות יום החזרת ארבע התצפיתניות. לירי אלבג כתבה בטוש על לוח ביום שבת האחרון, בעודה במסוק בדרך לארץ: "אני אוהבת אתכם אזרחי מדינת ישראל, חיילי צה"ל". לא הייתי תמה אם תצפיתנית שנחטפה הייתה כותבת: "אני כועסת עליכם אזרחי מדינת ישראל, מפקדי צה"ל".
תצפיתנית מאותה יחידה שהזהירה וראתה את המחבלים מתקרבים לגדר וחוצים אותה, ואיש לא עונה. כל החטיפה הייתה יכולה להימנע אם רק היו מקשיבים לתצפיתניות. לבלונאים. אם רק היו יותר כלי נשק, טיפה יותר צבא, מעט חיל אוויר, ברגעים הנכונים.
בשבת בבוקר, בשעות של החזרת החטופות הנסיכות האלה לארץ, צפיתי בדילוג בכמה ערוצים, רואה את המפגן הצבאי של חמאס במדיו, את הכתובת "הציונות לא תנצח" בעברית על הבמה שהקימו בעזה.
בערוץ CNN מראיינים את גדעון לוי הישראלי, והוא בוחר לספר באריכות רגשנית דווקא על עצירה פלסטינית, שהיא חטופה בלשונו, הוסטג', ומאריך בתיאור אותה עצירה פלסטינית, ששוחררה במחזור הקודם.
היא עצירה מנהלית, אומר גדעון לוי ביום שחרור ארבע התצפיתניות. בכלל, הוא אומר, אפשר לכנות את כל האסירים הפלסטינים חטופים, הוסטג'ז, ואז הוא שב ומתאר כמה נורא היה המאסר של אותה פלסטינית. היא הייתה כלואה בתא בלי רדיו, הוא אומר, בלי כלום. אני לא מבין מדוע הוא בוחר לדבר כך ביום שבו משחררים את החטופות שלנו. מדוע הוא מעלים ומסתיר את העובדה שהפלסטינים הכלואים הם ברובם המכריע אסירים אחרי משפט, שבו הורשעו ברצח? הוא מחביא את הרוצחים המורשעים שמשוחררים. זה לא מובן לי, ולא ייאמן. לעומתו, הכתבת ההגונה יותר של CNN תיארה את האסירים הפלסטינים שישתחררו באופן נכון: רוצחים שנידונו לעונשי מאסר על מעשי רצח. מה כל כך קשה היה לגדעון לוי הישראלי לומר את האמת הזאת?
גם ב"פוקס ניוז" מסבירים שכל הפלסטינים המשתחררים הם רוצחים, הם טרוריסטים. חמאס הבין כבר בפעימה הראשונה, כאשר החטופות עברו דרך המון פרוע, דבר פשוט: שכל העולם משדר את הסיפור הדרמטי הזה, ולכן אפשר לעשות שימוש תעמולתי בשידור רב־תפוצה כזה.
ההצגה של חמאס מוכיחה שהם למדו מהר, הבינו מיד מה הם יכולים להשיג ביחסי ציבור לעצמם כאשר יש רייטינג עולמי בלתי רגיל כזה, והם ביצעו את זה כמו שצריך, מנצלים את העובדה שבכל העולם רואים אותם. אגב, ראו גם שבניינים רבים בעזה עומדים.
ואז הגיע הרגע שבו ארבע התצפיתניות יצאו מן הרכבים שבהם החזיקו אותן. לבושות במדים קצת משונים שחמאס תפרו עבורן, כאילו שיש לחמאס מתפרה של תלבושות תיאטרון. הן עלו לבמה, מהלך שהפתיע אותי, ואז הופתעתי עוד יותר כאשר ראיתי אותן מחייכות כמנצחות ומניפות ידיים שלובות אל על. כאילו עונות לכתובת "הציונות לא תנצח" שהייתה שם, והתשובה שלהן היא: "הציונות מנצחת". הציונות מנצחת בחיוך, ביופי, בהנפת ידיים, בעוצמה של הדור הצעיר המופלא הזה. מנצחת.
הנפת הידיים הזאת על הבמה הייתה היפוך של כל מטרת חמאס. הטרוריסטים בעצם נתנו לתצפיתניות אפשרות להפגין בפני כל העולם כולו, בצפיית שיא, את הכוח האדיר שלהן. שלנו.
מאיפה הגיע הדור הצעיר הזה שיש לנו? הלוואי שרק נהיה ראויים להם. להן. אני מכיר אישית, ואני קצת קרוב, למשפחות של שתיים מהתצפיתניות שחזרו השבוע, אם כי כל חטוף הוא בן משפחה של כל אחד מאיתנו, גם אם אין קשר אישי. למרבה הכאב, התצפיתניות שנהרגו, הנרצחים האחרים, לא חזרו השבוע. לא יחזרו לעולם.
במאה השנים הבאות ישאלו מה ששאלה בשבת שעברה ירדן כרמלי, אחותה של הסמב"צית אושר ברזילי שנפלה בנחל עוז. כידוע, בשעה 6:54 מחבלי חמאס החלו להקיף את מוצב נחל עוז, ורב"ט אושר קיבלה את הדיווחים על כך מהתצפיתניות שבחמ"ל. לא היה קצין במקום, ובציטוט מתוך התחקיר על האירוע נאמר: "היא מתחילה לדרוך את כל צבא ההגנה לישראל".
במאה השנים הבאות יאמרו: "מדוע לא הקשיבו להן? אם היו מקשיבים להן, לא היינו היום כאן", כמו שאמרה בשבת שחר אשרם, אחותה של שי אשרם, תצפיתנית שלא תחזור, כי היא נהרגה ב־7 באוקטובר.
אנחנו עומדים מול הרבה דברים מיותרים ומוזרים, שעל כולם צריכים תשובות, ומכולם צריך להסיק מסקנות. ואחת המסקנות שכבר הגעתי אליה היא התוכנית האסטרטגית הזאת: צריך להחזיק מעמד. אסור לנו להיכנע רק כי אנחנו חזקים יותר.
הטפל החשוב
לא יכול להיות שאנחנו מתעסקים בפוליטיקה קטנה בתקופה הזאת. כולנו שוקעים וטובעים באקטואליה חולפת, רגעית, טיפשית. לא יכול להיות שהעיתונות מפרסמת מריבות עלובות ולא חשובות, שאיש לא יבין מה הן ועל מה הן בעוד כמה שנים. גרוע יותר: לא יכול להיות שהקוראים או הצופים ממהרים לקרוא דווקא את העיסוק בדברים הקטנים האלה לפני הכל. זה ניכר במספרי הכניסות לאתרים ובטוקבקים ובדירוגי הקטעים הנקראים ביותר.
איך ההיסטוריונים של העתיד יתייחסו לזה? איך כולנו נוצג כשיתגלה שלא עסקנו בבעיות האמיתיות שמול העיניים שלנו, אלא בשולי השוליים הטפלים של הדברים החשובים? אני קצת מתבייש בפני העתיד. כששואלים אותי מפעם לפעם: "מדוע אתה כותב?", עניתי, ואני עדיין עונה: "אני כותב גם כדי שבעתיד יראו שלא כולם היו מטומטמים".
תהייה חוזרת
לפעמים אני חוזר ותוהה: האם אדם נעשה מושחת כשהוא מגיע לעמדות הכוח הגבוהות, או שהוא מגיע לעמדות הכוח הגבוהות משום שהוא מושחת?
מי האויב, מי המורה?
הטיבטים אומרים שהאויב הוא המורה הטוב ביותר. נראה שבזמן האחרון אנחנו לומדים כל הזמן. נמאס לנו ללמוד. אם האויב הוא המורה הטוב ביותר, אנחנו רוצים שביתת מורים.
פינת השלולית
"שלום מאיר,
לוט סיפורי, שאולי ימצא חן בעיניך",
כך כתב לנו רמי ישראלי, וצירף פינת שלולית.
"היכן בִּתי הנסיכה?", שאל המלך,
"הלכה למ־קווה", ענה הצפרדע,
"חוזרת בקרוב?", שאל המלך,
"אני מ־קווה", נענה מהצפרדע,
"זוכר מה ההמנון של ישראל?", שאל המלך,
"הת־קווה", ענה הצפרדע,
"ומה ציירת לאחרונה?", שאל המלך,
"ציירתי בקווים קווים אקוו־דוקט בא־קוו־רל",
כך ענה הצפרדע, וקיפץ משם, ישב לגדות השלולית ולגם יחד עם הנסיכה כוס קהווה.
