כבר די התרגלנו לפעלולי ה"איפכא מסתברא" ולשיח ה"וואטאבאוטיזם" - תקראו לזה איך שתרצו - שטחנו כל חלקה טובה בשיח הציבורי. מדובר במין לוליינות מדהימה שהפכה לסופר־פופולרית בתקשורת הישראלית ובכלל, והיא מעוותת כמעט כל נושא מוסרי לפלפולי פלפולים, כאילו החיים הם התנצחות אינסופית בשיעור בלשני. 

במקום היגיון פשוט הופך כל דיון ליחסי. כל העמדות הסובייקטיביות נכונות ובאותה מידה. באופן די מדהים, הדבר הזה שהוא מהות ה־woke זחל מצד אחד של המפה הפוליטית לשני, והשתלט עליו. בהתאמה קמו בשנים האחרונות אשפי הנדוס של שטף מילולי, שמספקים מענה מתאים לכל תרחיש. 

אני מרצה ברחבי הארץ, מספר לציבור איך להיזהר מנוכלים וממתחזים, מנסה לתת כלים בסיסיים, שיידעו איך לא ליפול לעקיצה. אני מדבר על הכלים באריכות באותם מפגשים. המנגנונים האלה עובדים לא רע, פשוטים ואפקטיביים. אם תקעקעו אותם במוח, זה יכול לסייע. אשרוף כאן את אחד החוקים המרכזיים. ימחל לי אמרגני, שכועס על חלוקת המתנות הללו חינם אין כסף, אבל זה יעזור לי להעמיד טיעון. 

“הקשיבו לתחושת הבטן שלכם", אני אומר לקהל, “אל תדכאו אינטואיציות שמזהירות אתכם". טיפשי, נכון? בסיסי מאוד. אבל כמה פעמים בחיים עמדתם בפני בחירה, והבטן, הקישקע, סימנה לכם להישמע להיגיון הפשוט ולברוח, ולבסוף פעלתם אחרת וחטפתם? לרובנו יש כלים בסיסיים דומים, פחות או יותר, שמסייעים לנו לפענח את הסיטואציות הראשוניות של החיים. אנחנו יודעים להבדיל בין חם לקר, בין מלוח למתוק, וגם בין טוב לרע. זה טבוע בנו. אבל יש אלמנטים שמסיחים את הדעת, שמבלבלים אותנו. 


אני נוהג לספר למי שמוכן להקשיב שפגשתי בעברי נוכל, ולמרבה הצער השקעתי אצלו. האמנתי לו. הבנתי כבר בהתחלה שמשהו קצת מוזר שם, אבל תאוות הבצע, היכולת שלו לשכנע, ושלל קולות שונים ומשונים השתיקו את האינסטינקט הבסיסי שלי. בסוף נפלתי בפח. חטפתי וואחד שיעור לחיים. 

השבוע שמענו את חלק מהורי החטופים מבקרים, באופן עקיף וישיר, את הממשלה, את מי שהצביע נגד העסקה. כבר כתבתי שהשיקולים נגד העסקה כבדי משקל. המחיר כואב. ועדיין, בנסיבות הכל כך מחורבנות שנוצרו אחרי 7 באוקטובר, השחרור הוא כורח ברור, חובה מוסרית שקשה לפספס אותה. ברורה כשמש. 

בסקרים יש עמדה חד־משמעית - לשחרר וכמה שיותר מהר. תחושת הבטן של הציבור הישראלי “מסמנת" לו שזה הדבר הנכון לעשות. לכן יש בימים הללו גם תחושת התעלות. מעט מהאופטימיות שבה לחיינו. 

יש שהצביעו נגד, כי זו תפיסת עולמם הערכית. זו דמוקרטיה, זו מהותה. אך יש מי שהצביע נגד כדי לגרוף לייקים ואהדה ציבורית מה"בייס" שלו, שסבור שהכרעה צבאית היא מעל הכל. מעל חיי החטופים. שאפשר להקריב אותם. 

עם השחרור קרתה תופעה די מוזרה. כמה מאותם אנשים שהצביעו נגד העסקה, ולמעשה הצביעו על גזירת גורל החטופים למיתה - בירכו על החזרה. בואו נפרק את המשפט הזה: המברכים רצו להיות חלק מחגיגת השחרור. הם מתרגשים ממנו, אף שנאבקו נגדו. אותם גורמים חשבו שהרגע הזה מכיל דברים כל כך טובים, שהיה צריך לברך עליו. לא הבנתי כלום. 

“אתה לא מסוגל להכיל טיעון מורכב, להבין שהחיים הם לא מקשה אחת?", כתבו לי בטוויטר כשתהיתי על התגובות החריגות הללו. מבקריי ביקשו לומר לי שאותם פוליטיקאים יכולים לשמוח, גם אם התנגדו. האמת, לא הבנתי איך? אם המתנגדים חשבו שזה אסון, אסון כל כך חמור עד שיש לוותר על חיי חטופים כדי למנוע אותו - על מה הם בדיוק שמחים? על הקללה ועל החורבן שכעת עומדים לפתחה של מדינת ישראל? לדידם שחרור החטופים והמכה שתגיע בעקבות המחיר ששילמנו חד הם. 

אחרי הברכות, והביקורת על הברכות, הגיעה המערכה השלישית, כשקמו צייצנים להגן על המתנגדים שבירכו וחטפו ביקורת. איזו תסבוכת. נטען בידי הסנגורים שמי שיוצא נגד הברכה של אותם פוליטיקאים, יכול באותה מידה לאסור על תומכי העסקה להביע צער על מותם של הקורבנות העתידיים שיירצחו, חלילה, בידי המחבלים משוחררי העסקה. 

כבר בבטן מבינים שזה טיעון מוזר. החטופים נרצחים ונמקים בשבי. זו עובדה. בעבר טענו שלחץ צבאי יביא לשחרורם. זה לא עבד, להפך. בלא מעט מקרים הפעילות של צה"ל פגעה בהם קשות. היו אלפי הזדמנויות לעצור את הסיוע ההומניטרי כדי ללחוץ לשחרורם, וזה לא קרה משלל סיבות. בקיצור, אין דרך אחרת לשחרור חטופים, שהיא לא סיסמה גרידא, מלבד עסקה. 

בניגוד לוודאות המוות של החטופים, במידה שלא ישובו הביתה, בשחרור של מחבלים יש משוואה אחרת: אחרי שישוחררו, אם יבחרו לשוב לדרך הטרור, כוחות הביטחון צריכים לעצור אותם מלפגע. זה התפקיד של צה"ל והמדינה. יש דרכים שונות, יעילות ומגוונות לשמור על ביטחוננו. אם נתייחס לפיגוע כאל עניין ודאי, גזירה משמיים, נכשלנו. שוב, קונספציה שגויה. נכון, ארגוני הטרור יתחזקו בעקבות השחרור, וזה רע מאוד, ועדיין, כשמגיעים לבחירה בין הוודאי לסביר, ובעיקר בין האנושי לאטום לב, התשובה היא חד־משמעית.