בעקבות הפסקת האש ברצועת עזה קרא הנשיא דונלד טראמפ לנשיא מצרים ולמלך ירדן “לנקות את הדבר הזה” - היינו, לקלוט פליטים עזתים לארצותיהם כדי להתחיל במלאכת שיקומה של רצועת עזה.
מוטאז’ זהראן, שגריר מצרים בארה”ב, דחה בתוקף את הצעתו. ממשלת קהיר, לדבריו, איננה מוכנה להיות שותפה לפתרון כפייתי על הפלסטינים ושוללת באופן נחרץ כל אפשרות של העברת/העתקת האוכלוסייה הפלסטינית לחצי האי סיני. מהלך הרסני זה, שיגרום לטענת השגריר “לניתוק קשריו ההיסטוריים של העם הפלסטיני מאדמתו”, אינו אפשרי ואף עלול להסתיים באסון שיוביל ל”נכבה שנייה”.
יתרה מכך, בראייה מצרית אסטרטגית רחבה, קליטתם הפוטנציאלית של מאות אלפי פלסטינים בשטחה עלולה לפגוע בהפסקת האש השברירית שהושגה וכן להחריף ולהנציח את בעיית הפליטים.
היא עלולה לערער את המצב הפוליטי־ביטחוני במצרים, להקצין את המשבר הכלכלי העמוק שבו היא נתונה (על רקע הירידה של כ־60% בהכנסות מתעלת סואץ, אינפלציה של כ־30% ומשבר חובות עצום שהגיע ל־152.9 מיליארד דולר ב־2024) ואף להעצים את ממדי איום הטרור שאיתו היא מתמודדת זה שנים.
למשל, תאי דאע"ש ופלגים סלפיסטיים קיצוניים נוסף על חמאס והאחים המוסלמים הפועלים ברחבי המדינה. זהו איום ביטחוני אקוטי, שמקרין על היציבות בסיני ובמזרח התיכון ועלול להחריף אף יותר נוכח גל השינויים וריבוי המשברים שמתחוללים במקביל ברחבי האזור.
בין המשברים - היחלשות איראן ו”ציר ההתנגדות”, התמוטטות משטר אסד והתחזקות הג’יהאד הגלובלי בסוריה, האיום החות’י במרחב הים האדום, מלחמות האזרחים בלוב, בסודן ובתימן וכן משבר המים בין מצרים לאתיופיה. מדובר בשלל משברים וסכסוכים הנושאים השלכות גיאופוליטיות, ביטחוניות וכלכליות חמורות ומרחיקות לכת.
חמ”ל מבצעים מפתיע
בתוך כך, מעורבותה של מצרים בהשגה וביישום הסכם הפסקת האש והשבת החטופים משבי חמאס, לצד קטאר וארה”ב, הינה קריטית. פרט להידוק השותפות האסטרטגית עם הממשל בוושינגטון והעברת הסיוע האמריקאי בשווי של 1.3 מיליארד דולר שהובטח לה, כבר עתה מסתמן כי מאמצי התיווך – חרף הקשיים הרבים והתנגדותו של הנשיא עבד א־סיסי להצעת ה“טרנספר” של הנשיא טראמפ – צפויים להניב לקהיר “דיווידנדים” אסטרטגיים משמעותיים ביותר.
התבוננות מקרוב מראה כי מעורבותה האקטיבית של קהיר – שהקימה חמ”ל מבצעים שבו שותפים גם נציגים פלסטינים – תורמת לביסוס מעמדה הבינלאומי כציר מדיני מוביל במאבק מול חמאס ובכלל, בסוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
מחויבותו האישית של א־סיסי לקידום המהלכים מול כל הצדדים, ובעיקר מול ארה”ב, עשויה לשפר את מצבה הגיאופוליטי־כלכלי של מצרים, כמו גם את תדמיתו של הנשיא מבית ומחוץ.
הסיבה לכך היא שמעבר למניעת זליגת הסכסוך לתחומה תוך פגיעה ביציבות המשטר, סיום המלחמה לפי תנאי ההסכם הנוכחי אינו מתייחס לפתרון כולל לסוגיה הפלסטינית ולאחריותה הישירה של מצרים לניהול הרצועה.
להפך, הוא מבליט את תרומתו של הנשיא, שאינו משלים עם פעולות צה”ל ברצועה ופועל לטובת האינטרסים של הפלסטינים, תוך הימנעות מחיסול חמאס ומהסלמה ביחסים עם ישראל, לצד תמרון בין הציפיות של הציבור המצרי לשימור ההבנות עם ארה”ב.
כל זאת, בזמן שמאמצי התיאום, הפיקוח והיישום של כל פרטי ההסכם (לרבות שחרור אסירים פלסטינים ופתיחת מעבר רפיח) צפויים להוביל להגברת מעורבותה של מצרים בבלימת האסקלציה הביטחונית האזורית ובגיבוש מתווה ערבי אזורי לשיקום עזה ב”יום שאחרי”.
על פי הערכות שפרסם האו”ם לאחרונה, ההשקעה בפיתוח ושיקום הרצועה - לרבות הקמת תשתיות אנרגיה (מים וחשמל), אזורי תעשייה ומפעלים, נמל ושדה תעופה בסיני - צפויה להימשך לכל הפחות עד 2040 ולהגיע לכ־40 מיליארד דולר.
יתרה מזאת, בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית רחבה, מאמציה המדיניים ומהלכיה הדיפלומטיים של קהיר אינם מוגבלים רק לתיווך. מסתבר כי ממשלת קהיר היא שחקנית דומיננטית בכל הנוגע להעברת סיוע הומניטרי לרצועה דרך מעבר רפיח והקלה על המצוקה ההומניטרית בעזה. דוח של האו”ם מראה כי כ־1.8 מיליון תושבים נותרו בלא קורת גג, כפי שפורסם השבוע ב”הארץ”.
וכך, פרט לביסוס כוחה וחשיבותה האזורית – בין השאר, מול טורקיה ואיראן – ככוח שלומני וממתן - צפוי כי מהלכים אלה יובילו לחיזוק הלגיטימציה של א־סיסי, לצד שדרוג יוקרתה והשפעתה האסטרטגית של מצרים בקרב מדינות ה־MENA (היינו, המזרח התיכון וצפון אפריקה), ובכלל זה בעולם המוסלמי.
בנוסף, המדיניות המצרית צפויה לחזק את מעמדה בעיני ממשל טראמפ כשותפה אסטרטגית חשובה ואמינה של ארה”ב הפועלת לקידום השלום, הביטחון והיציבות האזורית.
זו צפויה להוביל כאמור להמשך העברת הסיוע הכלכלי והצבאי למצרים (שמאז 1979 הגיע לכ־90 מיליארד דולר), החיוני לשיפור מצבה הכלכלי של מצרים, במיוחד כעת, נוכח ההתפתחויות בסוריה, בלוב ובסודן, כפי שדנו ביניהם השבוע מרקו רוביו, מזכיר המדינה האמריקאי, ושר החוץ המצרי בדר עבד אל־עאטי.
כל זאת, בין השאר, על רקע הידוק יחסי וושינגטון־ריאד והנורמליזציה הצפויה בין ישראל לסעודיה, שעתידים להפוך דווקא את הממלכה הסעודית לבעלת הברית האזורית החשובה ביותר של ארה”ב.
קודם להיחלץ מהמיתון
זאת ועוד, התבוננות מערכתית רחבה מראה כי בשונה ממאמצי התיווך בעבר (מסתבר שמצרים הייתה מעורבת בכל המשברים והסכסוכים שהתרחשו בין ישראל לחמאס מאז 2007), הפעם מדובר בהישג קולקטיבי ייחודי. הישג המשקף מפגש רצונות ואינטרסים של שחקנים אזוריים וגלובליים רבים ושונים.
וכך, פרט לעובדה שהשגת יציבות גיאופוליטית אזורית צפויה לסייע משמעותית להבראת הכלכלה המצרית תוך חילוצה ממיתון (לדוגמה, תוך עידוד השקעות זרות בעיקר בסקטור הפרטי, קידום ופיתוח תהליכי מודרניזציה והגדלת היקף הייצור המקומי), מיקומה של מצרים בלב הסכסוך ברצועת עזה מבליט את חשיבותה האסטרטגית.
יתרה מזאת, מעמדה ככלכלה השלישית בגודלה באפריקה (תמ”ג של 358 מיליארד דולר ב־2024, אחרי דרום אפריקה וניגריה עם תמ”ג של 401 מיליארד דולר ו־395 מיליארד דולר, בהתאמה) שהצטרפה לפורום ה־BRICS, ומעורבותה במאמצי התיווך הפעם, צפויים להניב לה יתרונות כלכליים ותדמיתיים רציניים.
שכן, שליטתה בתעלת סואץ – עורק מסחרי ולוגיסטי עולמי קריטי – והשפעתה על הים התיכון והים האדום, שמהווים נכס אסטרטגי עצום עבור ה־BRICS, צפויות לסייע בביסוס מעמדה הגיאופולטי הגלובלי, בין השאר, כנציגה מובילה של מדינות "הכדור הדרומי” בפורומים וארגונים בינלאומיים נוספים.
כמו כן, עובדת היותה שער כניסה לאפריקה, למזרח התיכון ולכלכלות המזרח התיכון עשויה להפוך את מצרים - המונה כיום כ־110 מיליון תושבים - ליעד כלכלי, מסחרי ותיירותי אטרקטיבי בעיני רבות מחברות ה־BRICS בדגש על מנהיגות הארגון, היינו סין, רוסיה, הודו, ברזיל ודרום אפריקה.
בתוך כך, ולצד הידוק והרחבת קשרי הסחר שלה איתן, השתלבותה בהסכמים ומיזמים בינלאומיים שונים (כגון, פרויקט "החגורה והדרך” - BRI - הסיני), והצטרפותה ל־BRICS עשויות לסייע למצרים לפתח שוקי יצוא חדשים, למשוך השקעות זרות וכן לסייע לה לקבל תנאי אשראי והלוואות בתנאים מועדפים מבנק NDB הקשור אליו. אלה יובילו לצמצום תלותה הכלכלית בארה”ב וב־IMF.
עם זאת, כאן חשוב להבהיר כי לצד מרחב ההזדמנויות העצום שנפתח בפניה, מימוש היתרונות הללו מחייב את ממשלת קהיר לבצע רפורמות כלכליות ולטפל בבעיות עומק (כגון, מחסור חמור במטבע חוץ ואינפלציה).
חשוב מכך, הוא מחייב את הנשיא א־סיסי לתמרן בין עמדות סותרות ואינטרסים מנוגדים, בעיקר נוכח יחסיה האסטרטגיים של מצרים עם ארה”ב והסכם השלום שלה עם ישראל. כל אלה עלולים ליצור חיכוכים ומתחים שיאפילו על השגת הפסקת האש ויציבות המזרח התיכון.
הכותבת היא מומחית לגיאו־פוליטיקה, משברים בינלאומיים וטרור עולמי
tguvot@maariv.co.il
