בשבת הקצתי מוקדם, ממש בטבעיות, בלי קריאת השכמה, וזה נדיר. כי בשבתות אני מקיץ יקיצה טבעית בין השעות 12 לשלוש אחר הצהריים. אני קונה את הזכות הזו מגיאצ'ו הצדיק באמצעות רכישה של משחק לטלפון, כדי שהאקרים ירמו אותו. הוא לא מוכן לקבל את המציאות שהוא קורבן להונאה, אז נכנעתי, הנפתי דגל לבן. אני מבטיח לו בשישי בערב שאקנה לו – ואם לא יטריד אותי בשטויות, יהיה גם בונוס.
כמובן אני מעדיף את האפשרות החלופית, שבה כיפוש לוקחת אותו לסרט, למשפחתה שהיא דתית ושומרת שבת, כך שאם היא יוצאת בעשר, היא לא יכולה לעזוב עד צאת השבת, כדי שהשכנים לא יראו את הפשע החמור של נסיעה בשבת. אני בעד השיטה הזו, כי כך אני שומר שבת בדרכי הייחודית.
אין לי גם התנגדות שכיפוש תיקח את הצדיק לחברות עם ילדים, לטיול, לכל מקום שבא לה בראש, רק שיהיה לי השקט הנחוץ לרבוץ. אני אפילו לא שואג על שרי הכלבה לרדת מהמיטה, כשהיא מזנקת ונכנסת מתחת לשמיכה, שניות אחרי שהם עוזבים את הבית. כן, גם מול הכלבה, שהיא חיה יפהפייה, אבל סתומה על מלא ולא מקשיבה להנחיות, הרמתי דגל לבן, מזמן.
בכל פעם שזה קורה בחמש השנים ששרי איתנו ומגיעה למיטה, אני מיד חושב על אמא שלי, שאם הייתה צופה בסצינה כזו, הייתה לוקה בשיתוק עד הצוואר. אמא אוהבת לראות חיות בטלוויזיה, בספארי ובכל גן חיות בעולם, אבל לא אצלה בבית, בטח שלא במיטה. אם כלב היה מגיע אליה למיטה, היא הייתה שורפת את המצעים, את המיטה, אולי גם את החדר.
גם דגים היא לא הרשתה לאורלי ולי להביא הביתה באקווריום. "דגים חיים בים", היא פסקה, "לא בתוך אקווריום". כן, לאמא היו שיטות שלמדה במכון אדלר. אז כבר בגיל 8 הפכתי לאנרכיסט מופרע, שקלט שפסיכו־לוגיה זו תורת גניבת הדעת. אני מאמין בתורה הזו עד היום. אגב, מול אמא מעולם לא הנפתי דגל לבן. נלחמתי על הזכות להחליט, אני נלחם עד היום, אבל האישה הזו מעולם לא נכנעה. כך היא ובני דורה בנו כאן את המדינ'ע – אסור להיכנע.
אבל השבת הזו הייתה שונה, משחררים עוד ארבע חטופות. תצפיתניות ששלחו אותן להילחם על חייהן במוצב בנחל עוז, בלי נשק. זו השיטה הצה"לית החדשה, והן שרדו כדי לספר.
התמקמתי בסלון עם אספרסו ועוגה, לפני שהצדיק הקיץ, כדי לצפות בשידורים. באירועים מכוננים אני חייב לצפות לבד. נוכחות של אדם נוסף מעירה לי הפרעות קשב. ראיתי את ההכנות של המחבלים, שחבל על האוויר שהם נושמים. במה, זום־אין רק על הבמה והחלאות, לא על ההרס מסביב. התפתחה אצלי צרבת מעצבים. שאלתי את עצמי בראש על מה חושב אלי אלבג, אביה של לירי, כשהוא צופה בשידורים בקיבוץ רעים. מה עובר לו בראש, אחרי מלחמה עיקשת בלי לוותר על שחרור בתו.
אבל אז הגיח הצדיק מחדרו. "בוקר טוב, אבא. הטלוויזיה שלי בשבת בבוקר, עד הכדורגל".
"גיאצ'ו, היום זה יום מיוחד, משחררים חטופות, יש לך טלוויזיה בחדר".
"אבא, זה יום מיוחד, יופי. מה אתה נותן לי כדי שארד עם שרי, אני אקח אותה לטיול ע־נ־ק. אחרי זה אחזור בשקט, בדממה, ישר לחדר".
"תקנה ב־69 שקל, אני מאשר, לא צריך לשאול את אמא".
"חחח... פתאום אתה גיבור, אבא. חחח... בשביל משהו מיוחד זה 180. גם אמא קונה לי כשהיא צריכה משהו מיוחד, אז אל תתווכח סתם".
כיפוש, שהקשיבה למו"מ מחדר השינה, הודיעה לו בקול רם: "גיא, 69 שקל או כלום, זהו". הוא אפילו לא מצמץ. הוא התקרב אליי, היישיר מבט מעיניו הכחולות ואמר בשקט: "אבא, זה ביני לבינך, בלי אמא. אני צריך לקנות איזה סקין שהוא מאוד חשוב לי למשחק. הוא עולה 140 שקל. הנה, תראה את התמונה. תן לי, ואני לא אבקש יותר כלום, שבועיים".
אישרתי. הוא אמר בשקט "יששששש... אני אוהב אותך, אבא". אסף את שרי, כמובן בלי רצועה. "היא לא אוהבת להיות קשורה", הוא טוען כבר חמש שנים. נתתי לו כסף לחטיף שיקנה בסופר־יודה, והם עזבו.
הלכתי לחדר השינה, כדי שכיפוש תאשר את העסקה. "מאמי, אתה חלש, רק אני נלחמת לחנך אותו, אתה ישר נשבר". גם היא צפתה בהכנות לשחרור. כמובן עם טלפון ביד ובדקה בגוגל'ה את כל הפרטים על התצפיתניות. אני כבר הפנמתי מזמן את היעילות שלה, ושנים אני אומר לה שאם היה לי האופי שלה, הייתי פרופסור לטיפשורת שמלהג על כלום ושום דבר באקדמיה, ומלמד ארבע שנים מקצוע, שבכלל צריך להיות קורס בלימודי תעודה של שנה גג. אבל ברגע הזה אמרתי לה שהיא כמובן צודקת, אבל אני לא דמות חינוכית. אני מסתפק בעבודה מסביב לשעון כדי לממן את כל צרכיו ורצונותיו של הילד.
# # #
הרגע שבו העלו את החטופות לבמה היה תחילתו של משבר תדמיתי אמיתי. כנופיה של רוצחים קובעת את כללי הטקס למדינה ריבונית, שקולקציית האפסים שמנהלת אותה מקשקשת על ניצחון מוחלט כבר 16 חודשים. החיילות שלנו, שצה"ל הפקיר אותן בנוהל כי לא השקיע זמן בהכשרתן כרובאיות שלב 3 לפחות ולא צייד אותן בנשק ארוך, הן גיבורות, שגם הממשלה שלהן הפקירה אותן לגורלן אצל הכנופיה הזו בשביל להציל את מקומות העבודה של חבריה. ככה פשוט, אין הסבר הגיוני אחר. המתנתי עד לרגע שבו הן עברו את הגבול לישראל, ונטשתי את המשך שידורי הריאליטי. אף אחד באולפנים, כולל כל חכמי העדה שניהלו את מערכת הביטחון לפני שנתיים או חמש שנים, לא אמר שהנפנו דגל לבן.
אף אחד לא דיבר על כך שישראל הנאורה, המוסרית, אור לגויים, לא מסוגלת להכניע כנופיה, ועוד שולחת סיוע לעזה. לפני 57 שנה פירקנו שלושה צבאות בשישה ימים. לפני 51 שנה סיימנו מלחמה מול מצרים ב־17 ימים. היום אנחנו מפסידים לכנופיות בעזה ובלבנון כבר 16 חודשים. חיזבאללה לא הושמד, הוא רק מתחפש לצבא לבנון, וחמאס שולט בעזה. אבל גועליציית האפסים שלנו נכנעת לכל גחמה של קשיש מסוכן, עבריין מורשע, הראשון שיושב בבית הלבן, וקובע כמה ציוד נעביר לעזה מדי יום, עד שהוא יחליט שזה מספיק. אני מקווה מאוד שההחלטה הזו תגיע כאשר כל החטופים, בכל מצב צבירה של חיים או מתים, ישובו הביתה.
מה קורה עם השלב השני בהסכם לשחרור החטופים? הקולקציה של אבי האומה תתפרק אם הלחימה לא תימשך. האם סמוצ'קנע גרנד־מייזר ופיתהמר בן גביר, שמעוניינים במלחמה לנצח, כבר הפנימו שחזרתם של כ־400 אלף תושבים לצפון הרצועה היא דגל לבן, שהמלחמה הסתיימה? אם הם לא הפנימו, אז אחרי הטיול של אבי האומה לאמריקע, שאחת ממטרותיו, אולי, היא להשיב את אם האומה הביתה, הם כבר יפנימו.
ים של שטויות כבר פיזר דונלד, הנכד של פרידריך הגרמני, מאז שחזר לבית הלבן, כולל 300 צווים. אחד מהם הוא העברת פלסטינים מעזה לירדן. אם היה דונלד מתעמק קצת בדמוגרפיה של ירדן, על כמות הפלסטינים והמהגרים מסוריה, היה מגיע לבדו למסקנה שעבור בית המלוכה בלתי אפשרי לקבל עוד פליטים שהם חברי ארגון טרור לממלכה.
גם לישראל זה סיכון משמעותי, בגבול של 309 ק"מ, להעביר אותם מעזה לגבול כל כך ארוך, פרוץ ופגיע. אבל הוא מקשקש שטויות, רק כי הוא יכול. אנחנו צריכים להתמודד עם תוצאות הקשקושים והשטויות, כי מדובר כעת באחד מהאנשים המסוכנים ביותר לאנושות. קפריזי, רדוד ומשוכנע שהכל זה ביזנס. נכון, גם טרור זה ביזנס עתיר מיליארדים, אבל יש מספיק טיפוסים פלסטינים שמוכנים למות בשביל לבצע פיגועים. יש לנו מספיק מזה, לא צריכים עוד.
# # #
במקביל לטפשת הנגיפית שמתפשטת כאן באופן אפידמי, עדיין לא נמצא פתרון לגיוס החניוקים. ברור שידוע לכולם שהם לא יתגייסו בהמוניהם, אולי 2,000 בשנה שיתחיילו בהיותם אבות לשני צאצאים בממוצע, עם שכר מופקע כתומכי לחימה במקצועות הטכנולוגיים.
בדרג הפיקודי של חטיבת החשמונאים עסוקים כעת במלחמה קדושה: ייצור מיוחד של מנות קרב שהן כשרות למהדרין. הכשרות של צה"ל לא מספקת להנהגת החניוקים. וכשרות זה ביזנס יפה, עם תעשייה קדושה, אז הכל מתנהל כרגיל. משרתים בצה"ל מספיק דתיים־לאומיים כלוחמים ומפקדים שהכשרות מתאימה להם – והם מקפידים על אמונתם הדתית לא פחות מהחניוקים, אלא הרבה יותר.
בקיצור, זו פשיטת רגל ערכית ולאומית, שהצבא מתעסק בשטויות ומבזבז אלוף כמו דוד זיני בתפקיד של פרויקטור על גיוס חרדים. אלוף בצה"ל, שעוסק בגיוס של 1,000 חיילים, בשאיפה. זה תפקיד לסא"ל, אבל זה לא מספיק יוקרתי לחניוקים. ולמה בחרו בזיני, כי הוא חובש כיפה? לא היה עדיף יותר שיעסוק בניהול לחימה? כנראה שלא, כי גם צה"ל הניף דגל לבן.
החניוקים ניצחו בנוקאאוט טכני, לא בנקודות. אבל אם המשבר הזה יפרק את הגועליציה ויביא לבחירות, דיינו. כי יותר מ־900 חללים של מערכת הביטחון (צבא, משטרה ושב"כ) ב־16 חודשים וכ־1,000 קורבנות אזרחיים, לא מספיקים פה להפלת גועליציה. אז אולי קרב על קידוש השם של החניוקים, שציווה אותם לבטלה, התעלקות, גזענות ואלימות בתחפושת של לימוד תורה, יהיה הנתון שיאפשר כאן אופק חדש. נכון, תהיה אלימות נוראה, עם דם ברחובות, אבל זה המחיר של מלחמת אזרחים.
# # #
ביום שני הופסק באצטדיון סמי עופר משחק הכדורגל בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. ארבעה רימוני עשן וזיקוקים הושלכו לדשא במחצית הראשונה, רימון לכל עשר דקות, שניים פגעו בשוער החיפאי. לפיכך המפכ"ל דני לוי וממ"ז חוף יחיאל בוהדנה הפסיקו את המשחק.
אלימות בספורט נמשכת כאן כבר יותר מ־50 שנה ברציפות. קולקציות האפסים שניהלו את המדינ'ע ביובל השנים הזה, לא מצאו ולא מוצאות פתרון. למשטרה קל יותר לפשוט על אום אל־פחם או על טובא זנגריה מאשר לשלוח שוטרי יס"מ ליציע הצפוני באצטדיון בחיפה. יש טלוויזיה שמסקרת את האירוע בשידור ישיר, יש 30 אלף טלפונים סלולריים עם מצלמות, הסחורה הזו מועברת ברשתות וצופים בה מיליוני אנשים.
שוטרים ומפקדים לא אוהבים לעסוק בהפרות סדר בכדורגל או בכדורסל, כי זה מבוא מיידי לחקירת מח"ש. וחקירה כזו היא עיכוב דרגה (לא אצל בן גביר, שהוא אל צבאות אדוני, אבל בכללי) ועוד שלל סנקציות, כמו הרחקה מתחנת המשטרה או מהיחידה ועוד. גם אם שוטרים מתוגמלים על אבטחת אירוע ספורט, הם לא מעוניינים בתגמול. יש שלל הזדמנויות לאבטחה של מופעים, עצרות, בניית תשתיות בלילה, שהן עבודות בטוחות הרבה יותר, במאמץ אפסי וגם באפס חשיפה לתיעוד מפליל.
המציאות הזו לא מפריעה להנהגת הכדורגל והכדורסל לעסוק בשטויות, לנאומים על גבול הטמטום האנושי ובעיקר – עם אפס עשייה ואפס תוצאות, האלימות רק מתפתחת. לכל ארגון אוהדים של מועדון גדול יש אמל"ח, היררכיה ברורה, אנרכיה סדורה, שמטרתה לפרק את האירוע ולהילחם במשטרה שכבר נכנעה מראש, ובממסד הספורטיבי, שהוא רופס ודבק באינטרסים אחרים: לקיים את המשחק בכל מחיר כדי לקדש את גביית הכספים מזכויות שידור ומהספונסר של הליגות – שזה רק המדינ'ע, בעשרות מיליוני שקלים, כמו בכל הון־שלטון מבורך על פי הדת היהודית – כי ליגות הספורט מנוהלות באופן ילדותי ומחפיר, לפי כל קנה מידה עולמי.
המנהלות של הכדורגל והכדורסל מורכבות מבעלי הקבוצות. הנהלת המנהלות היא רק מסלקה לגביית כספי ציבור, כי כאמור המגזר העסקי בז להתנהלות ולחלוקת השלל בין הקבוצות. בעלי הקבוצות, וכמובן הנהלות המנהלות, חוששים מארגוני הפשע והטרור, שנקראים כאן "ארגוני אוהדים" – כי כולם פוחדים מהאמת.
אף אחד מהבוסים בחליפות ובעניבות לא רוצה שארגוני הפשע והטרור יגיעו אליו הביתה. לנשיא ביה"ד העליון לשעבר, השופט אמנון סטרשנוב, ניקבו ארבעה צמיגים במכוניתו. אף אחד לא נתפס על ביצוע העבירה. גם לא התאמצו לתפוס, כי זה הרי זוטי דברים, משובת נעורים.
לתובע של ההתאחדות בבית הדין המשמעתי ירו זיקוקים לבניין שבו הוא גר, גרמו נזק, אבל אין עצורים. גם לא יהיו. כאשר יש כבר עצורים, הם מובאים לדיון בפני שופט/ת מעצרים, ונשלחים הביתה אחרי שהורחקו מאירועי ספורט, רק מהאצטדיון ו/או בעיר שבה בוצעה העבירה. כי כך בנוי המשפט העברי, לחמול על העבריינים, להתאכזר לציבור. זה מדאורייתא ככה.
הלהיט החדש של כנופיית המאכערים שמנהלים את הליגות זה קנס מנהלי ושופט ספורט "ייעודי, ייחודי, יהודי ובלעדי", שידון בעבירות המתבצעות באירועי ספורט. כפי שאמר אלברט איינשטיין, הטמטום האנושי הוא אינסופי. לפי איזה חוק ידונו השופט/ת? כזה ששונה מסדר הדין הפלילי בחוק של כתריאליבק'ה? ממש לא. אבל טבעם של המאכערים הוא להונות את הציבור שיש פתרון, משהו כמו הניצחון המוחלט של אבי האומה.
אני באמת שואף לראות את גדוד השוטרים הראשונים שיגיע לאצטדיון בחיפה ויחלק קנסות מנהליים. אני רק מקווה שיורידו את השחקנים ובעלי התפקידים מהדשא, כדי שהמסוק של מד"א יוכל לנחות על מנת לפנות את הפצועים משני הצדדים, כי זה אירוע רב־נפגעים גדול, הרבה יותר מ־40 נפגעים בתקן של אר"ן גדול. וזה אגב הצעה/רעיון/טמטומון למצב שבו שום גורם אכיפה לא מונע מחברי ארגוני הפשע והטרור להסתובב ביציעים רעולי פנים. זה לא אחד או שניים, אלא מאות, ואם צריך גם אלפים. אז המאכערים פוסקים בלהט: צלמו אותם, ואז תשלחו להם קנסות הביתה. וואו, זה באמת פתרון מדהים למדינ'ע שבה הליך גבייה ומעצר של חייב במזונות נמשך שלוש שנים בממוצע, יש חריגים גם של שבע שנים.
עוד בדיחות, בטח, יש המון! שבעלי הקבוצות יקימו ארגוני ביון, עם סייבר התקפי שיכלול תוכנות לזיהוי פנים, יקימו צח"מ שיורה על פשיטת סדרנים כבני 80־90 שנה (זה מה שיש בספורט, כי מי יסתכן בשביל 40 שקל לשעה? יוצא גולני?) להוצאה מיידית של האמל"ח מהיציעים. כל ארגון פשע וטרור כזה, במסווה של ארגון א־ו־ה־ד־י־ם, מונה אלפי חברים. בחמישה מועדונים גדולים, זה כבר עשרות אלפים. לה־פמיליה למשל, שמורכב מאוהדי בית"ר ירושלים, הוא ארגון פוליטי מלא־מלא, מחובק ומנושק על־ידי השלטון. בין אוהביו, שמנשקים ומחבקים, נמנים פיתהמר בן גביר ומירי "המחוננת" רגב. יש מאות תיעודים, אי אפשר לברוח מזה ולרמות, זו המציאות.
היה אפשר לפגוע במתפרעים ובארגון שלהם באמצעות תביעות אזרחיות של מנהלות הליגה. שוכרים משרד עו"ד שיטפל בתביעות, כפי שעושות רשויות מקומיות למשל. אבל חברי הנהלות המנהלות פוחדים שיגיעו אליהם הביתה חבורות של עבריינים.
מה עושים במקום? מתכתבים. שולחים מכתבים לשרים ולשאר דיירי אגם הדרעק ומתריעים. הרי את הזרם של הכסף הציבורי, יו"ר מנהלת הליגות בכדורגל ארז כלפון לא מוכן לעצור. אם כן היה מוכן, היה מודיע לאבי האומה, רק לו, שהחל ממחזור המשחקים הקרוב – אין ליגות, זהו. אם לא יוקם קיבינימט ייעודי של ראש הממשלה, שר המשפטים, השר לביטחון לאומי, מפכ"ל המשטרה ונציגות מרכז השלטון המקומי – שיחליט על צו לסגירת כל אצטדיון ואולם בכל עיר ויישוב שהייתה בו התפרעות, לפחות ל־60 יום – לא מחדשים את פעילות הליגות. אבל זה הרי לא יקרה, כי מי בדיוק יפסיק את זרם הכסף הציבורי לליגות? ממה הן יתקיימו? מי יממן את שכרו של ארז כלפון?
אז אין מה לעשות, תרימו דגל לבן. כי גם אם לא תרימו, המשמעות היא אחת: אין לכם היכולת. הפסדתם, כי הציבור זיהה שאתם כלומה ומאומה. יש לכם רק חליפה ועניבה, פה גדול שפולט שטויות מטומטמות, וזהו.
# # #
נ.ב.
היום השני של סגר הקורונה במרץ 2020 מצא הרבה אנשים, כמוני, חסרי בית לפרלמנט. הסתובבתי ברחובות כדי ללקט חברים שברחו מהסגר, מנשותיהם, מהכאוס. אז בבית הקפה של שי בנווה אביבים בתל אביב פגשתי את אריק, מפיק הצגות ומופעי הילדים, הגדול בארץ. ישבנו מתחת לעץ אצל שי, קשובים לכל הגעה אפשרית של פקחים ושוטרים.
אריק קבע שצריך לאחד את כל הפרלמנטים שהוא מכיר, לפרלמנט אחד שיגיע לדני בקפה אביבים. לא הכרתי את דני, אז שאלתי את אריק אם אפשר לסמוך במקרה של פשיטה של שוטרים. אריק ענה: "קוף, יש עליו, הוא אמיתי, הוא יאכל כל תיק בשבילנו. זה עליי".
אמרתי לו: "בוא נקפוץ, נראה את הזירה".
כך הכרתי את דני כחלון. מאז הוא הפך לחבר, כספומט אישי שלי ושל שאר הנזקקים בפרלמנט שאין להם מזומן בכיס, או המרה למטבע זר, כי לדני תמיד יש כסף, בכל מטבע בעולם. הוא אירח אותנו בכל חודשי הסגר ל־10־12 שעות ביום בעלות יומית של 40 שקל, להכל. כיפוש סומכת עליו, והייתה שמחה שיש מקום שאני חי בו חצי מהיממה. היו פשיטות של משטרה, אבל דני הודיע להם שאני שותף שלו, ושיפנו את הקפה, כי הם מגרשים קליינטים. הצעירים, קלי רגליים, ברחו מהחלונות. כן, היה לנו הווי הישרדותי.
השבוע ציין דני 50 חורפים. עברנו אצלו את הקורונה, את המלחמה ואת מה שביניהן, בכל בוקר. משפחתו ארגנה לו מסיבת הפתעה בביתה של אמו בפתח תקווה. כל הפרלמנט התייצב כמובן, היו דקות שהתרגשתי בשבילו, כאשר הגיע לאירוע. הג'מעה החליטה שלא נקנה לו מתנה אלא נאסוף מזומן, כי זו המתנה היחידה שדני אוהב, והוא יקנה מה שבא לו. זו הייתה הפעם היחידה בחמש השנים שדני לא ארגן את הקולקט של הכסף. כי כשהוא מארגן, תמיד חייבים לו. תמיד היו הוצאות בלתי צפויות, תמיד היו צריכים להשלים, אבל התרגלנו.
היה יופי של אירוע, אבל דני, כמו דני, הודיע לנו שאחרי חמש שנים באותו מחירון: 20 שקל לקפה ותפוזים הגיע הזמן לשנות, כי יש התייקרויות במשק. לא הבנתי על איזה מחירון הוא מדבר. כבר חמש שנים אני משלם לו 1,100 שקל בחודש, אם באתי או לא באתי, כי זה הכלל שהוא קבע. כיפוש מבסוטה, כי באקסל שלה זה עדיין 50 שקל ליום, שלתפיסתה זה גרושים.
הייתי חייב לעקוץ אותו, אז סיפרתי לו מה אמר אבא שלי ביום הולדתי ה־25. "'רוני, היום אתה חצי אידיוט'. אז דני תעשה את החשבון ותבין שהיום אתה קומפלעטר אידיוט. מעכשיו בכל שנה אתה מתכונן ליומולדת 60, אז תוכתר כארכי־אידיוט, שזה כבר הסוף. אחרי, מתחילה הספירה לאחור".
תהיה לי רק בריא וחזק, בנאדם...
