מה שאירע השבוע בוושינגטון קרה במשמרת של בנימין נתניהו. חשוב לומר זאת, משום שלפני המפגש ההיסטורי בבית הלבן, רבים מפרשני התקשורת הכינו אותנו לנפילה רבתי. הלעיטו אותנו בתיאורים על קבלת פנים חמה במיוחד, שכוונתה הנסתרת היא לדחוף לגרונו של נתניהו שורה ארוכה של צפרדעים מדיניות מרוחות בווזלין העשוי מכיבודים
משהתבדו הפרשנים, והתבררה עוצמת רעידת האדמה המדינית שטראמפ גמר אומר לחולל, נאלצים אותם הפרשנים לעשות פליק־פלאק מרהיב לאחור, ולטעון שגם קוף בראשות ממשלת ישראל היה מגיע לאותם הישגים.
לכן, צריך ונכון להשתמש מולם בהיגד האובייקטיבי, אשר מבחינת השמאל די בו כדי להטיל אשמה על נתניהו בגין מחדלי 7 באוקטובר כי "זה התחולל במשמרת שלו". שהרי אם האשמה על 7 באוקטובר מוטלת על נתניהו בגין העובדה שאירועי אותו יום מר חלו במשמרת שלו – אזי גם האחריות להצלחה חסרת התקדים בוושינגטון נזקפת לזכות המשמרת שלו.
האומנם להצלחה חסרת התקדים בוושינגטון היה מגיע כל ראש ממשלה אחר? אני סבור שלא. לא בני גנץ, לא יאיר לפיד, לא נפתלי בנט, לא יאיר גולן, ולא כל טוען אחר לכתר שאנו מכירים בפוליטיקה הישראלית, היה מגיע למפגש פסגה עם דונלד טראמפ ויוצא ממנו עם שלל ההחלטות והבשורות שנתניהו זכה להן.
ההחלטות המשותפות לטראמפ ולמשלחת הישראלית בראשות נתניהו נבטו על מצע מעשי, שכלתני ורגשי גם יחד. לא די בכך שטראמפ הוא אוהב ישראל כדי לצאת עם שורת ההישגים יוצאי הדופן של נתניהו. עבור טראמפ זו הקדנציה השנייה. הוא לא חייב דבר לקול היהודי, שלא בהכרח תמך בו בבחירות האחרונות, והוא לא זקוק לכסף היהודי לצורכי הבחירות הבאות.
מה שתרם לחיזוק הקשר עם נתניהו זו ללא ספק תחושת ההזדהות העמוקה עם מנהיגותו וכושר עמידתו יוצא הדופן של נתניהו. ואי אפשר להתעלם מהשלכותיה הרגשיות של ההקבלה בין מה שעבר על טראמפ בשנים האחרונות לבין מסע הייסורים של נתניהו.
שניהם אנשים לא צעירים. שניהם עברו בגילם המתקדם רדיפה של מערכת המשפט. שניהם סבלו מעוצמת הדיפ סטייט. שניהם נאלצו להתמודד מול תקשורת עוינת ומול אילי הון שהזרימו תקציבי עתק כדי לסכלם פוליטית, ושניהם עברו ניסיונות מצד האיראנים ושלוחיהם להתנקש בחייהם. ובהשוואה הזו, מצבו של טראמפ עוד משופר יחסית מבין שניהם.
טראמפ יודע להעריך מנהיגות, נחישות, כושר עמידה ובעיקר הצלחה. הוא ראה לנגד עיניו מנהיג ישראלי שספג אסון תאומים משולב בפרל הארבור, והצליח כששתי ידיו קשורות לאחור להיחלץ מכך בצורה מזהירה, תוך שהוא מכה שוק על ירך באויבי עמו וביריביו מבית. תוסיפו לזה את מצבו הבריאותי של נתניהו, את ההצקות הדווקניות שהוא עובר מידי היועצת המשפטית, פרקליטות המדינה ובית המשפט בכל הנוגע לניהול משפטו בנסיבות האישיות והלאומיות שאליהן הוא נקלע, ואת צווי המעצר של האג.
טראמפ היה יכול להסתפק בהרבה פחות ביחסו לישראל. זה מה שהוא כנראה היה עושה לו מישהו אחר היה בנעליו של נתניהו. אבל היות שמדובר בנתניהו, הוא בחר לגלות רוחב לב, להפעיל את מלוא כובד משקלו ולהרעיף על נתניהו לא רק חיבה ולא רק כבוד.
זה התחיל באיוש הסגל המלווה אותו. מי שעיניו בראשו היה מבחין שמדובר בסנונית המבשרת את בוא האביב היהודי. הסגל המלווה את טראמפ הכין את מפגש הפסגה עם נתניהו הרבה לפני שהוא יצא לפועל. נתניהו בחר במקביל את האנשים שילוו אותו במגעיו מול ממשל טראמפ החדש. בד בבד ניווט את הספינה מול ממשל ג'ו ביידן הכושל והמסוכן כדי למזער נזקים בלתי הפיכים לישראל. זה לא היה פשוט. זה הצריך יכולת יוצאת דופן של הליכה על חבל דק בין שני גורדי שחקים.
מפגן הידידות יוצא הדופן שלו היינו עדים השבוע לא נפל סתם כך במשמרת של בנימין נתניהו. זה היה פרי של הכנת קרקע ארוכה, שתחילתה באמירה: "מה שהיה לא יהיה", המשכה בניהול מלחמה מתוך ראייה אסטרטגית וחתירה לפתרון מדיני משנה פני מציאות. את התוצאה ראינו בקבלת הפנים שנערכה בבית הלבן למנהיג הראשון שעימו בחר טראמפ להיפגש לאחר כניסתו לתפקידו כנשיא המעצמה הגדולה, שחזרה שוב להיות גדולה באבחה אחת חדה.
הכרזת כורש מודרנית
מרבית רעידות האדמה המתחוללות בעולם הינן תוצאה טבעית של תנועות טקטוניות. אבל מסתבר שגם ידי אדם מסוגלות לחולל רעידת אדמה. הרעש הסיסמי שחווה המזה"ת בשנה וחצי האחרונות הוא תוצאה ישירה של גדיעת זרועות התמנון האיראניות.
השבר הסורי־אפריקאי נסוג בפני השבר האיראני־עזתי והשבר הסורי־לבנוני, ויהיו גם שברים נוספים. נתניהו החל ביצירת רעידת האדמה המזרח־תיכונית, וטראמפ, עם העוצמה של מעצמת־על, ממנף אותה בגדול.
לרעידת האדמה הזו יש רעשי משנה. אלו מתחוללים, איך לא, כאן בישראל. השמאל לא מוצא ידיים ורגליים. תחושת חוסר אונים טוטאלית השתלטה על הערוצים רוויי הפרשנים המשחרים לטרף, שטרפם חמק מידם. אם קודם הם התמקדו בתיאורי מלכודת הדבש שאליה טראמפ מכוון את נתניהו – עכשיו הם כבר זונחים את הביקורת על נתניהו ועוברים לטפל בטראמפ עצמו ולנתח את חוסר ההבנה שלו בחוקי המזה"ת והתעלמות מיחס העזתים לאדמה. וזה עוד החלק העדין בביקורת על טראמפ.
עד מהרה ימלאו אבירי המוסר ואיכות השלטון את הרשתות החברתיות בהערכות פסיכולוגיות עד פסיכיאטריות כדי לתאר את תפיסת המציאות הלקויה של טראמפ. הם לא יהססו להמציא לו בעיות קוגניציה – להבדיל, כמובן, מקודמו שהיה בעיניהם סמל לחדות הבחנה וצלילות הדעת.
הם יציירו אותו כפנטזיונר, מטורף, עבריין מין ואיש שפל מוסרית, המוביל טיהור אתני תוך שלילת זכויות אדם. אפילו החטופים ירדו לדידם למקום השני. למקום הראשון עברו ה"בלתי מעורבים" בעזה, שהשמאל דואג להבטיח את עתיד ילדיהם בינות לחורבות, לבתים הממולכדים, למוקשים ולמטעני החבלה.
וישנם, כמובן, גם, עדיין, קטני האמונה שמסוגלים לראות את החזון של "הם שם ואנחנו כאן" מתממש רק עם הקמתה של מדינה פלסטינית. אלה המתקשים לדמיין את "הם שם" מחוץ לשטחי ארץ ישראל. אם קודם ראיית המציאות שלהם הצביעה על כך שטראמפ מסתפק בזריקת בלוני הטעיה לחלל האוויר, אבל בעצם הוא חותר להגשמת חלומם להקמת מדינה פלסטינית בלב ישראל - עכשיו הם עברו להשתלח בהיתכנות הפתרון שהוא מציע. בדומה לרמטכ"ל מנבא השחורות מוטה גור, שהזהיר מפני חמושים מצרים שיפרצו מהמטוס הטרויאני של אנואר סאדאת ויחסלו את מנחם בגין ושאר מקבלי הפנים בנתב"ג.
זה נראה כאילו השמאל ממש מעוניין שהעזתים ייאחזו בכוח בהריסות עזה. הם לא מבינים שכלה ונחרצה שחמאס לא יישאר בעזה. שגם דין ג'נין תחת שלטונה של הרשות הפלסטינית כדין עזה תחת שלטון חמאס. שרעיון שתי המדינות שהונח במערכה הראשונה הקרויה אוסלו א', והביא אותנו לאושוויץ של המאה ה־21 במערכה השלישית בעוטף עזה - הוא רעיון שירד מעל במת ההיסטוריה. שהצהרת טראמפ כמוה כהצהרת בלפור או הכרזת כורש. שמדינת ישראל עברה פאזה. היא יצאה מעידן החושך, השקר והרוע, לעידן של אור, אמת ושלום אמת. הדרך לעידן של שלום תעבור רק דרך ניצחון מלא־מלא – צבאי ומדיני כאחד
