השימוש במונחים שקשורים לשואה אינו פוסק אצלנו. מילים כמו ״נאצים״, ״רצח עם״, ״קאפו״ ועוד זלגו לכל פינות החיים שלנו. מפוליטיקה, כמובן, ועד ספורט. ניצולי השואה כמעט נעלמו ועדיין השואה היא חלק משמעותי בישראליות המודרנית.
פעמים רבות השימוש ב"סופרלטיבים" שצוינו לעיל הוא מאולץ, וולגרי ומיותר. כבר כתבתי בעבר על השימוש התכוף בטקסטים שקשורים לשואה. ״זילות״, כך קראתי לזה, שחיקת המונח לצרכים תועלתניים, ולעיתים אף די מכוערים. טחנו אותו עד דק, עד אובדן משמעות. מאז 7 באוקטובר השימוש בטרמינולוגיה המחרידה הזאת נשמע הגיוני. פוגרום ואלימות שלא הכרנו כמותם שנים פקדו אותנו. רצח מתוכנן, דה־הומניזציה מוחלטת של הקורבנות, רצח, התעללות, אונס.
ביום השואה האחרון הנחיתי טקס בקשת 12. כשביקשתי לציין שיש נקודות השקה בין אירופה של המאה הקודמת לבין מה שקרה באוקטובר, הציעו שאמתן את דבריי. ״זה לא אותו דבר", הוסבר לי. "יש לנו מדינה, אנחנו לא נתונים לחסדי אף אחד. אל תקטין את השואה״. אז מיתנתי.
ואז הגיעה השבת האחרונה, שבה שלושה ישראלים שוחררו מהשבי, והמצב שבו היו מייתר את הצורך בדמיון. מגיש המהדורה המרכזית בחדשות 12 דני קושמרו, העלה רילס בחשבון האינסטגרם שלו, שבו הוצגו רגעי השחרור הראשונים. הכל בשחור־לבן, נטול צבעים. "זה בדיוק כמו אז", אמרה אשתי. הבטתי בתמונות והסכמתי. כחושים וחלושים הם צעדו. עזה ואושוויץ. תקופה אחרת, אותה תוצאה. והקורבנות? שוב יהודים.
ככל שנחשפתי לסיפורים ולתיאורים של החטופים, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שפרימו לוי כתב כאשר תיאר את התופת וההישרדות באושוויץ. כל כך הרבה נקודות השקה - השרירותיות, העינויים, חוסר התקווה, הרעב, הסבל. אפילו רגעי האושר וההומור שהופיעו אז מופיעים גם כיום. נכון, יש לנו מדינה, יש לנו עוצמה, הצבא חזק - ועדיין, עשרות ישראלים היו, ועודם, חיים בתוך תופת שואתית.
וכעת יש דיונים. יש עיכובים. אי־בהירות לגבי המשך השחרור. האם זה כדאי מבחינה פוליטית? צבאית? אולי אפשר להשאיר אותם שם עד שיושגו "יעדים"?
סבתי ניצולת השואה סיפרה לי בעבר על החיים בתוך הגטו ומחוצה לו. עולם אחר. בפנים מציאות בדיונית. אחרי שברחה נדהמה לגלות שמעבר לגדר עולם כמנהגו נוהג. שגרה. במחנות ובגטאות הייתה ״פלנטה אחרת״, סיפר ק. צטניק, יחיאל די־נור, במהלך עדותו במשפט אייכמן. כעת דנים אם להשאיר את החטופים בעולם אחר. לתת למזל להחליט על גורלם.
בזמן שהגרמנים עשו בנו שמות באירופה, כאן בארץ - שהייתה אז תחת שלטון מנדטורי - חיו, בילו, התבדרו ושמחו. ניהלו דיונים מה לעשות, שאלו: האם זה באמת קורה? הדחיקו. בעוד שם היהודים היו בגיהינום. איך הם יכלו להמשיך בשגרה? מי שהבין וידע - איך הוא היה יכול להתעלם?
חלפו יותר מ־80 שנה, ושוב יהודים במנהרות שואה ופה אחיהם חיים כרגיל. אבל לא כולם. חלקים נרחבים בציבור מבקשים את השחרור של אחינו ואחיותינו, מתקשים עם השגרה ומתייסרים בכל יום, בכל שעה. בזמן הזה, ישנם פוליטיקאים שלא רק שמקבלים את המציאות הזאת - אלא אף דורשים להפסיק את העסקה, ובכך מביאים, במודע, למותם של החטופים בעינויים קשים. הם מספרים סיפורים על "אלטרנטיבות" שברור שלא יתממשו - מעשיות ריקות מתוכן.
לפני יותר מ־80 שנה היו ביישוב הישן כאלה שהתייחסו ליהודי אירופה הנרדפים והמושמדים כאל זן אחר. גזע נבדל. הם לא ראו בהם לוחמים או חלוצים כמותם, אלא שריד ישן ומביש של הגולה. כששבו, אפילו קראו להם ״סבונים״, כך אבי סיפר לי. התיוג הזה אִפשר להם להמשיך לחיות את חייהם, בלי להתמוטט מרגשי אשם. רק בדיעבד, אחרי שהבינו את גודל הזוועה, קראו לזה ״שואה ותקומה״. ניסו למזער את גודל האסון, ולטשטש את הקלון של התנהגותם המבישה.
גם מה שקורה כיום בדיון על החטופים. מתייגים אותם ואת המשפחות שלהם כ"אויבי הציבור", מחריבי המלחמה. רגשותיהם וסבלם לא ממש משנים להם - הם פחות חשובים ב״מאזן האסטרטגי״. כך הם מספרים ומוסיפים כל מיני טיעונים נטולי היגיון.
לכן מבחינתם אפשר להפנות להם כתף קרה ולא לעשות הכל כדי לשחרר אותם. לא לפני שמונה חודשים, ולא כעת - כשהכל כבר גלוי וברור. כשהסבל והתנאים הבלתי אנושיים שבהם הם נמצאים ידועים לכולם. אבוי להנהגה שרואה כך את אזרחיה. אבוי לעם שמקבל זאת.
