משהו: המוני ישראלים שרוצים להגר מישראל מזדעזעים מהרעיון שהמוני עזתים שרוצים להגר מעזה – יהגרו מעזה. 

אותו סרט, בלי הפסקה לשירותים
איש אחד ראה שוב ושוב אותו סרט. יום אחרי יום הוא צפה באותו סרט עוד פעם ועוד פעם. שנה אחרי שנה. אותו סרט.
אחרי כמה שנים שאלו אותו: למה?
הוא אמר: אני רוצה לראות אם פעם אחת הם יתבלבלו ויעשו משהו אחר.
נפלו על צווארו ואמרו לו: “כמה זמן אנחנו מחפשים אדם כמוך. אתה חשוב לישראל. אנחנו רוצים שתהיה המומחה שלנו להשגת שלום עם הארגונים הפלסטיניים".

ככה מתנהגים האנשים שמציעים איך לעשות שלום במזרח התיכון. שוב ושוב הם מנסים את אותה דרך של ויתורים, של נסיגות, של קניית רצון טוב, של פייסנות, של התנתקות, ואז הם יושבים לראות מה התוצאה.

התוצאה היא עוד דם ויותר דם. עוד רע ויותר רע. אז האנשים המומחים לעשיית שלום עושים שוב את אותו דבר: ויתורים, נסיגות, קניית רצון טוב, פייסנות, התנתקות. ואז הם יושבים שוב לראות מה התוצאה. ושוב, ושוב ושוב.

והנה אומרים להם: יש רעיון חדש. נשיא ארצות הברית האדירה הציע אותו. צריך לפנות את תושבי עזה ולהפריח את השטח.
אוי לא! הם אומרים, זה לא הסרט שאנחנו ראינו תמיד.

יותר ויותר זה
פחות ופחות
איך זה שאם כבר לא ממלאים טפסים ולא כותבים מכתבים והכל נעשה דרך המחשב - יש יותר ניירות?
איך זה שאם יותר ויותר אנשים עובדים מהבית, יש יותר משרדים?
ואיך זה שאם יש יותר ויותר אפליקציות להיכרויות יש פחות ופחות זוגות ואין כבר אהבה?

הפוסט של דניאלה
דניאלה דקל לונדון פרסמה רשומה בפייסבוק. טוב, פוסט. זה היה קטע שכתוב בכישרון מבריק במיוחד, מלהטט בכל ניצוצות השפה והביטוי למעלה, למטה ובאלכסון, כתוב בישראלית שנונה (אם כי הייתי מנכש פה ושם, כדי שזה יהיה ספרות ויהיה מושלם).

בקטע (שמלווה בציור שלה, מצוין לא פחות) היא מספרת על השחרור מן הצבא של הבת שלה. זו הבת שלפני הצבא גדלה, כלשון הקטע, בתוך “בית גידול לטבעונים שבגיל 8 מבקשים מהמורה לפנות אליהם בגוף שלישי רבים, ובסוף התיכון עושים בגרות בייחורים".

דניאלה כותבת עוד: “בפליאה עצומה עקבתי אחר כמות הידע העצום שהצבא יודע לקמפרס ולדחוס במוחותיהם של נתיניו הקטנים. זה קסם. זה יואל גבע. זו האבסת ברווזים. זה יעיל בצורה שלא תיאמן".

ועוד: “אני מרגישה כאילו הכנסתי ילדה למוסך והיא יצאה מהצד השני, אחרי פחחות, מיושרת ומתוקנת מכל כשליי ההוריים. לא נעים לי מכמה שאני אסירת תודה למוסך צה"ל בניו ובנותיו בע"מ".

הבת שלה הייתה חובשת בצבא. בעוד אני נמס ככפית טייסטר'ס צ'ויס (טוב, גם אני רוצה דימוי) היא עוברת לכתוב על הבן שלה, הקרבי, ובאותה אהבה היא גם מתכווצת קלות וכותבת: “איתו זה היה, ועדיין, קשה מנשוא. איתה? עונג שבת. שום דבר בשירות שלה לא גרם לי לבעבוע של זעם. ההבדל כולו על רגל אחת? היא למדה איך מצילים חיים, הוא למד איך לחסל אותם".

דבר ראשון רציתי להגיב: “את לא מבינה, דניאלה. גם הוא למד איך מצילים חיים. הוא מציל הרבה יותר חיים ממנה". היו תגובות בפייסבוק לקטע של דניאלה. המון תגובות. 277 תגובות ו־168 שיתופים עד כה. ראיתי שאני לא מקורי, וחלק כבר כתבו בדיוק את מה שאני חשבתי. אחת הגיבה: “מזדהה איתך בהרבה דברים, למעט מחצית המשפט 'הוא למד איך לחסל אותם'. גם הוא מציל חיים, את שלנו".

אחרת הגיבה: “שני הילדים שלך למדו בצבא להציל חיים. כשהבן שלך מחסל חיים בצבא, הוא עושה את זה כדי להציל חיים".
איריס שקד כתבה: “דניאלה יקרה, יכול להיות שקשה לך לראות את זה, אבל הבן שלך למד בצבא איך מצילים חיים. הבן שלך וחיילים יקרים כמוהו הצילו את חיינו, תושבי הדרום, ב־7 באוקטובר. מסרי לו בבקשה נשיקה גדולה ותודה רבה בשמי ובשם ילדיי, שכניי למושב ואחיי בכל הדרום. אלמלא בנך היקר וחבריו, היינו כולנו עכשיו תחת כיבוש של חמאס (כן, גם את, למרות שעוטף עזה, אופקים וקריית גת נראות לך רחוקות)".
שמחתי לראות שדניאלה ענתה לאיריס: “אני רואה גם את זה. ולא, העוטף לא נראה לי רחוק. אלא אהוב וקרוב".

סוד החולשה העוצמתית
שאלה לאויבינו: חשבתם שישראל נחלשה והתפוררה בגלל השנאה לראש הממשלה? בגלל הקריאות לסירוב לשרת בצה"ל? בגלל הקרע הפנימי? בגלל ההפגנות? בגלל ימי השיבוש? בגלל הירידה מהארץ והרילוקיישן והעברת ההון לחו"ל, כמחאה? בגלל ק"ן טעמיה ופגמיה של מחלוקת פנימית עמוקה? ככה חשבתם, ולכן התקפתם?
צדקתם. לגמרי.
מה שגיליתם פתאום זה את הכוח שלנו כאשר אנחנו חלשים ומוחלשים, מפוררים ומפורקים.
רק תארו לכם מה היה קורה לכם אם היינו מאוחדים.

פינת השלולית
הנסיכה הייתה מש"קית ת"ש, לפעמים בלילה היא הייתה עושה שלולית קטנה של דמעות בגלל סיפור קשה שהיא לא ידעה אם היא עזרה בו, או אחרי ביקור בית שהראה לה חיים שהיא לא הכירה. זה תפקיד לא קל לנסיכות אמיתיות, במיוחד כאלו שהיו רגילות לישון על 50 מזרנים ובכל זאת להרגיש את גרגיר העדשים ששמו מתחת.

כאשר היא רשמה פעם לפניה את הדברים ששואלים אותה כמשקית ת"ש, וסידרה אותם בצורת עוגה גרפית, היא ראתה שהשאלה “מה עם הבקשה שלי?", מפי חיילים שמחכים לתשובה, הייתה רק החלק הקטן ביותר של פרוסות העוגה. הרבה יותר שאלו: “יש לך חבר?", ועוד יותר שאלו: “איך אין לך חבר?".

כן, צפרדעים מקפצים סביב הנסיכה בכל שלולית. הכל ברור, אבל האמת היא שכל מש"קית ת"ש עם שרוך סגול יודעת שהשאלה שהצפרדעים שואלים אותה הכי הרבה היא: “מי המשקית ת"ש של המשקית ת"ש?".

יש עוד שאלות, למשל: “אם ההורים שלי טסים לשבועיים, האם בשבועיים האלה אני חייל בודד?", והיה צפרדע אחד נועז ששאל: “האם אפשר בתווי הקנייה שסידרת לי לקנות יין ונרות וגלידה לדייט שלנו?".