אנשים בעלי אופי גרנדיוזי חיים בתחושה מתמדת שהם נועדו לגדולות. הם לא מסתפקים בלשחק לפי כללי המשחק הקיימים - הם רוצים להגדיר אותם מחדש. הסיפוק העמוק ביותר שלהם מגיע כשהם מצליחים לטלטל מערכות שלמות, לערער סדרי עולם, ולראות איך כולם נאלצים להסתגל למציאות החדשה שהם יצרו. עבורם, הכוח האמיתי הוא לא רק בשליטה - אלא ביכולת לשנות את חוקי המשחק עצמם.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ רואה את העולם כמשחק – והוא נהנה לסדר מחדש את השחקנים. טראמפ, באופיו הגרנדיוזי, תמיד אהב להיות זה שמגדיר את כללי המשחק מחדש. המזרח התיכון, מבחינתו, הוא לוח משחק דינמי, שבו חלק מהשחקנים תקועים באותו מקום יותר מדי זמן. הדרך שלו לשבור את הקיפאון? ליצור כוח מתפרץ, כמו בפיזיקה – תזוזה שמערבלת מחדש את כל החלקיקים.
הוא יודע שממשלות ערב, מהמצרים ועד הקטארים, בנו מערכת זהירה ומדודה של אינטרסים. עכשיו הוא בא ומערבב הכל, ונהנה לראות את כולם רצים להסתגל לשינוי. מעבר לכל ההיגיון האסטרטגי, יש כאן גם משהו מאוד טראמפיסטי: הוא נהנה לראות איך המהלך שלו יוצר מהומה. הוא יודע שבכך שהוא מחזק את נתניהו. הוא מערער את כל האיזון האזורי וגורם לקטאר, למצרים ואפילו למדינות המערב להרגיש שהן מאבדות שליטה על המשא ומתן.
זה מתאים לתפיסה שלו של משא ומתן – ליצור כאוס, לערבב מחדש את כל החלקים, ולתת לעצמו את היתרון של מי ששולט בסדר החדש.
אם אתם מסתכלים על האולטימטום של טראמפ לחמאס ורואים בו ניסיון לדחוק את בנימין נתניהו לפינה, אתם מפספסים את התמונה הגדולה. טראמפ לא מנסה להחליש את נתניהו, נהפוך הוא - הוא מחזק אותו, נותן לו מרחב תמרון, ומשיג בכך שתי מטרות אסטרטגיות מרכזיות.
המטרה הראשונה: להפוך את נתניהו לכוח "מתון" מול ממשלתו הקיצונית. הלחץ ההולך וגובר של הציבור הישראלי, ובעיקר משפחות החטופים, גורם לנתניהו למצוא את עצמו בין הפטיש לסדן: מצד אחד, קואליציה ימנית שדורשת "כניעה מוחלטת" של חמאס, ומהצד השני, מחאה ציבורית שרוצה שחרור חטופים בכל מחיר. טראמפ, במהלך מחושב, מציב אולטימטום רועש כלפי חמאס, שמשדר מסר חד וברור – ארה"ב מאחוריך, נתניהו.
כשהשחקן הדומיננטי ביותר על המגרש (טראמפ) דורש מעשי קיצון, פתאום נתניהו נראה בעיני הציבור והמשפחות כאלטרנטיבה שפויה יותר. במקום להיתפס כמנהיג מקובע שמפחד לקבל החלטות, הוא זוכה ללגיטימציה מחודשת. הציבור רואה מנהיג שנמצא בתווך, לא בין חמאס והחטופים, אלא בין ארה"ב ובין ממשלתו הרדיקלית.
המטרה השנייה: ארה"ב ככוח מכריע, לא כמתווך. טראמפ רוצה לצאת בכל הכוח מהתפיסה של ברק אובמה וג'ו ביידן, שמיצבו את ארה״ב כ"מתווכת הוגנת", ורוצה להחזיר אותה למקום של מי שקובעת כללי משחק חדשים. התיווך המוכר של ארה"ב, שכלל ניסיונות שקטים להשגת הפסקות אש, דיונים דיפלומטיים אינסופיים ותיאומים עדינים בין קטאר למצרים – כל זה מבחינתו בזבוז זמן. כדי לזעזע את הזירה הוא מפעיל כוח ברוטלי. נתניהו מקבל לגיטימציה, חמאס נלחץ, מצרים נדרכת, קטאר מאבדת שליטה, וכל שאר השחקנים האזוריים מוצאים את עצמם מתמודדים עם סדר חדש – סדר כאוטי שטראמפ יצר.
אסטרטגיה קרה
חשוב להבין שטראמפ לא פועל מתוך נדיבות או סנטימנטים כלפי נתניהו – הוא פועל מתוך אסטרטגיה קרה ומדויקת. כדי להבין למה הוא דואג כרגע לחזק את נתניהו בזירה הציבורית הישראלית, צריך להסתכל על כמה גורמים שמשפיעים על האינטרסים של טראמפ בטווח הקצר והבינוני: נתניהו צריך לשרוד פוליטית כדי למלא תפקיד במשחק של טראמפ. טראמפ רוצה להחזיר את מעמדה של ארה"ב ככוח מכריע, ולא ככוח מתווך. כדי לעשות זאת, הוא צריך בישראל ראש ממשלה שמוכן לפעול באגרסיביות, ולא אחד שנופל תחת לחץ ציבורי שיגרום לו להסכים לפשרות שמחלישות את עמדת ארה"ב.
אם נתניהו נופל מוקדם מדי, לפני שתוכניותיו של טראמפ לגבי המזרח התיכון מקבלות אחיזה, ישראל עלולה להיגרר לחוסר יציבות פוליטית, וזה יקשה עליו לקדם מהלכים אזוריים. טראמפ לא רוצה כרגע שישראל תהיה תקועה עם בחירות ועם ממשלת מעבר רופסת – הוא צריך שחקן חזק ויציב כדי ליישם את החזון שלו.
טראמפ יודע שמצבו של נתניהו בציבור הישראלי לא פשוט: משפחות החטופים מפעילות לחץ כבד, המחאות גוברות, והדרישה הציבורית לעסקת שבויים משמעותית עולה. טראמפ מבין שברגע שנתניהו ייתפס כחסר ברירה, הוא עלול להיכנע ללחץ ולחתום על עסקה שתיתפס כ"כניעה" לחמאס.
זה בדיוק מה שטראמפ לא רוצה שיקרה. כשהוא מציב אולטימטום דרמטי לחמאס, הוא לא רק מפעיל עליהם לחץ – הוא גם יוצר לנתניהו תירוץ להגיד לציבור שלו: "תראו, יש לי גב מארה"ב. אני לא צריך להיכנע לתכתיבים של חמאס או להיכנס לפשרות שלא משרתות את האינטרסים שלנו".
משחק כפול
טראמפ קורא את הזירה ומבין שנתניהו הוא כרגע השחקן הכי טוב שאפשר לעבוד איתו – אבל זמני. טראמפ לא בהכרח אוהב את נתניהו, אבל הוא יודע שאיתו לפחות הוא יכול לשחק את המשחק שהוא רוצה. נתניהו הוא כרגע הכלי האידיאלי: מספיק מנוסה כדי להבין את חוקי המשחק של טראמפ, אבל מספיק חלש פוליטית כדי להיות תלוי בו. כרגע, טראמפ מספק לו "חבל הצלה", אבל כשהוא יסיים להשתמש בו – הוא ישליך אותו הצידה בלי למצמץ.
צריך להבין שגם אם כרגע טראמפ נותן לנתניהו גב, זה לא מתוך אהבה או נאמנות. טראמפ תמיד פועל לטובת האינטרסים שלו, וברגע שנתניהו יהפוך לפחות רלוונטי מבחינתו – הוא לא יהסס להפוך את הקלפים. כרגע נתניהו משמש עבורו כלי אסטרטגי, שמאפשר לו לבסס את מעמדו האישי והמדיני, אבל טראמפ כבר מתכנן את הצעד הבא.
אז למעשה, טראמפ לא "דוחק את נתניהו לפינה" כמו שחלק חושבים – הוא דווקא מאפשר לו רגע של יציבות, כדי שימשיך להיות כלי במשחק שלו. אבל זה לא אומר שנתניהו חופשי לפעול איך שהוא רוצה – הוא נמצא עכשיו במסלול מאוד ברור:
• הוא לא יכול להיכנע ללחץ המשפחות, כי טראמפ סימן את זה כפסול.
• הוא לא יכול לבצע עסקת שבויים מבלי שארה"ב תיתן לכך הכשר.
• הוא חייב לשחק את המשחק של טראמפ, אחרת יאבד את התמיכה שהוא כל כך זקוק לה.
וכאן נגלה הפרדוקס המרתק של אנשים בעלי אופי גרנדיוזי כמו טראמפ: הם אומנם נהנים לערער את הסדר הקיים, אבל בסופו של דבר הם חייבים גם לשלוט בכאוס שהם יוצרים. כרגע, טראמפ משתמש בנתניהו ככלי מרכזי במשחק הגדול שלו במזרח התיכון – אבל זה רק שלב אחד בתוכנית רחבה יותר. בעוד כולם מתמקדים באולטימטום הדרמטי לחמאס, טראמפ כבר מתכנן את המהלך הבא שיטלטל את הלוח כולו. כי זה טבעם של אנשים גרנדיוזיים – הם לא מסתפקים בלנצח במשחק, הם רוצים לשנות את המשחק עצמו.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
tguvot@maariv.co.il
