1. שלא יבלבלו אתכם חלילה. משימת השבת אחרון החטופים הביתה היא משימה בלעדית ישראלית ולא אמריקאית. בנימין נתניהו הוא הנושא באחריות להשיבם ולא דונלד טראמפ.

זו משימתנו הדחופה, החשובה, הערכית והלאומית. תמיכתו של נשיא ארה"ב, כשהיא נעשית באחריות ובשיקול דעת – חשובה לאין שיעור, אך היא לא נוטלת מאיתנו את האחריות הכבדה וההיסטורית להשיב אותם הביתה כמעט בכל מחיר ומהר. האמירה הממשלתית השבוע - "ישראל מצטרפת לעמדת טראמפ", מלמדת שמישהו מתבלבל ומנסה לבלבל, כאילו המשימה בידי נשיא ארה"ב ולא בידינו. 

כשנשיא ארה"ב "מאשר" לישראל לחזור להילחם החל משבת בצהריים באם "לא יחזרו כל החטופים כולם" – מה זה אומר? כששרים קיצוניים בממשלה, שהתנגדו לשלב א' בהסכם, מתנגדים לשלב ב' בעסקה וששים אלי מלחמה טרם השבת החטופים, מה זה אומר? זה אומר שהם מוכנים להפקיר את החטופים למותם ולהירצחם בשבי חמאס, לטובת מלחמה שאף פעם לא די בה. שלא יהיה ספק, כל אנשי חמאס הם בני מוות ונצטרך לחסל אותם או להגלות אותם או להביא אותם לכניעה, אבל בעיניי זהו שלב ב' לאחר השבת החטופים ולא לפני.

טראמפ ונתניהו משחקים באש, הם משחקים בהצהרותיהם ובציוציהם בחיי החטופים, בעצבים הרופפים של בני המשפחות ובאתוס הישראלי של "ישראל תעשה הכל". טוב היה אילו נתניהו היה מזמין אליו למשל את רופאי בית החולים גהה, שמטפלים בחלק מהחטופים ששבו מהגיהינום, ושאינם יכולים לישון בלילה לאחר יום עבודה – אז היה למד כמה דחוף וחשוב העניין.

משא ומתן לשחרור חטופים, צריך להתבצע בנאמנות, באחריות, בשיקול דעת, במחויבות אין קץ, בחדרי חדרים ולא במסיבות עיתונאים, בהצהרות אגביות ובמניפולציות ודעת הקהל ובטח לא בציוצים ודיבורים אין קץ. אני מתפלל שלבסוף יגבר השכל הישר, שתשוב האחריות ושנשוב כבר בסופשבוע זה למתווה לסיום שלב א' ולקראת שלב ב'. כל אפשרות אחרת תהיה שלב ב' בהפקרת אזרחי ישראל בידי ממשלתם.
 
2. אינני יודע להתנבא מה יהא גודלה של "תוכנית טראמפ" להעברת תושבי עזה לירדן, מצרים ומדינות נוספות ולהפיכת הרצועה לריביירה אמריקאית. אם אני חייב לשים את שני הסנטים שלי, אני מעריך שהיא תיאסף אל אבותיה מאלף ואחת סיבות. בעיקרון הייתי שמח מאוד אם היו לי שכנים אמריקאים ותיירים בינלאומיים בגבול הרצועה, וקשה שלא להתלהב מהרעיון, אבל אני חרד מהאפשרות שחמאס מעזה ישתקם ויתייצב לי לאורך הגבול עם ירדן ובחצי האי סיני - ויערער את הסכמי השלום שלנו עם שתי המדינות החשובות הללו.

לכן אני רואה בתוכנית למיגור חמאס ולפירוז ושיקום הרצועה באמצעים בינלאומיים ובינערביים - תוכנית ריאלית יותר. אבל בעיקר אני תוהה, היכן "התוכנית הישראלית"? מדוע ממשלת ישראל הנוכחית, כמו כל קודמותיה, לא הניחה מעולם תוכנית משלנו לפתרון הסוגיות בגבולותינו? למה אנחנו לא לוקחים את גורלנו בידינו ומנסים לעצב מציאות אזורית?

כבר עשרות בשנים שממשלות ישראל "בוחנות" תוכניות מדיניות של גורמים זרים, כמו התוכנית הסעודית, תוכנית לונדון, תוכנית המאה של טראמפ, תוכנית קלינטון, תוכנית בוש. יושבים, בוחנים ונותנים תשובה משל היינו שופטים בתוכנית ריאליטי ולא בעלי עניין ממדרגה ראשונה. בהתנהלות המוזרה הזאת של "מדינה בורחת מבשורה", אנו מקבלים את הזמניות, את הסכסוכים, וקונים זמן שאול, תוך העברת הבעיות לילדינו ולנכדינו. 

אני יודע מיהם שכנינו, ועד כמה קשה וסבוך הסכסוך, ושלא הכל פתיר ולא הכל מיידי, ושיש כאן גם מרכיבים של מלחמת דת מורכבת, אבל ישראל חייבת מתישהו להציב תוכנית להסדר אזורי כולל, ריאלי ורב־שנתי, שבמרכזו ברית הגנה אסטרטגית עם מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות הסכמי אברהם.

3. צה"ל ומערכת הביטחון נערכים בעוצמה גבוהה לקראת שנת מלחמה בשטחים ולאפשרות של תפניות שליליות בגבולנו המזרחי מול ירדן. יחידות חדשות, מוצבים והיאחזויות נח"ל מוקמים, ומתבצע עיבוי של ההתיישבות בבקעת הירדן. בתוך זמן קצר יהפוך פיקוד המרכז (שיכול להיקרא גם פיקוד המזרח) לפיקוד שיישא בעול המרכזי של הלחימה הסבוכה וההכרחית של מיגור הטרור המאיים על יישובי ישראל מהגדה המערבית.

הכיוון הוא לטפל במחנות הפליטים בעצימות גבוהה ולהפוך את חלקם לגלי הריסות בנוסח ג'באליה. המשתחררים מבתי הכלא אל השטחים הם יעד נוסף למעקב, ואם צריך - גם לחיסול, אם ישובו לטרור. המצב בשטחים קשה, האבטלה עלתה מ־%13 ל־%35, וצה"ל והשב"כ הניחו בפני הממשלה תוכנית להוצאת עוד 15 אלף עובדים מעל גיל 40 עם שלושה ילדים לעבודה בישראל. השרים לא מתלהבים, והחלופה היא לעבות את אזורי התעשייה בתוך השטחים.

90% מהטרור בשטחים מצויים כעת מצפון לצומת תפוח, קרי טול כרם־ג'נין ומחנות הפליטים. שם כבר פועל צה"ל בעצימות גבוהה, ומגלה תוך כדי כך עד כמה מודל 7 באוקטובר פועם בקרב "הקטיבות" (הכוחות הפלסטיניים החדשים הפרו־איראניים שפועלים בשטחים), ועד כמה התוכניות שלהם לפלוש ולטבוח ביישובים ישראליים ברורות ומפורטות.

ובינתיים האלוף אבי בלוט, שמוביל את המלחמה הזאת, קצין דתי, בוגר מכינת בני דוד ומי שהיה מזכירו הצבאי של נתניהו, סופג הפגנות יהודים מול ביתו ביישוב הקהילתי שבו הוא גר. לאחר שהתנגדו בצה״ל ובשב״כ לביטול הצווים המנהליים בידי שר הביטחון ישראל כ"ץ נגד פורעי חוק יהודים - ונכשלו, חתם כבר האלוף בלוט על 15 צווי הגבלה או הרחקה נגד נערי גבעות עם פוטנציאל לביצוע טרור יהודי.

באמצעות הצווים הללו, שהם חלופה צבאית לצווי שר הביטחון, מַגלה אותם האלוף בלוט מהאזור או מכניס אותם למעצר בית, והופך כמו כל קודמיו לאט־לאט ל"סוכן אמריקאי". המלחמה בטרור בשטחים הוכנסה ליעדי המלחמה שקבעה הממשלה. היא תצטרך להתנהל בתקיפות, בנחישות ועם אפס סובלנות, כי בנפשנו היא.

4. לפני מספר חודשים, באמצע המלחמה בצפון, כשהעיירה שלומי מופגזת ונטושה לחלוטין, שיווקה רשות מקרקעי ישראל מאות מגרשים לבנייה ביישוב. כולם נחטפו במחירים ריאליים. אלפי יחידות דיור נבנות בהתיישבות, בשדרות ובאופקים, עם ביקושים גבוהים. בנתיב העשרה, יד מרדכי, עלומים ובעוד יישובים - שבים התושבים המפונים לבתיהם, ובעתיד ישובו גם תושבי הצפון. קשה שלא להתאהב באזורים הללו, שיש בהם סוג של איכות חיים, קהילות חמות, חינוך איכותי וגם הקלות במס.

אבל כדי שיחזרו ויישארו, ממשלת ישראל וצה"ל חייבים לממש איתם את ההסכם ולא להפקיר אותם בשנית. ההסכם הוא ביטחון, תחושת ביטחון, שיקום ושגשוג. בראש ובראשונה ביטחון. אני נדרש לזה לנוכח העובדה שעזתים החלו להגיע בחזרה לגדר הגבול, וזה בלתי נסבל ובלתי נתפס.
גם בצפון וגם בגבול עזה, צה"ל צריך לקבוע פרימטר ביטחוני של קילומטר, שייחשב ל"אזור מוות" ממוקש, אשר כל מי שנכנס אליו מסכן את חייו והוא יעד לתקיפה. ללא זה, לא יהיה ביטחון, ובעיקר לא תחושת ביטחון. על המחויבות של המדינה לשיקום עוד נדבר. נדבר הרבה. 
    
5. ניב רביב מנתניה וניראל זיני מתלמים זכרם לברכה היו זוג קצינים במילואים, סטודנטים שקבעו את ביתם בכפר עזה ועמדו להינשא. בבוקר 7 באוקטובר הם נרצחו על ידי מחבלי חמאס ונקברו יחד בנתניה. במרחק אווירי של 2 ק"מ משם, במבנה מקסים בכפר הנוער "הדסה נעורים", אל מול הים הרגוע, הקימה תמי רביב, אמא של ניב ז"ל, עם בני המשפחות וחברים, את "מרכז ניב וניראל" - לטיפול, שיקום והכוונה של נפגעי טראומה.

ביקרתי שם השבוע ולמדתי על מפעל ההנצחה המקסים והחשוב הזה ועל הרלוונטיות שלו לטראומה הבין־דורית שאנחנו חווים ושעוד נחווה. ל"מרכז ניב וניראל" מגיעים, בהכוונת משרד הביטחון, קופות החולים ואחרים, עשרות מטופלים טראומטיים, שזוכים לאוזן קשבת, סביבה שקטה ורגועה, טיפולים הוליסטיים, טיפולי מגע וטכנולוגיה - עם הרבה אהבה, חמלה ומחויבות, ועם אנשי מקצוע מעולים וליווי של מוסדות רפואת נפש רשמיים.

הביקושים גדלים והולכים, והיכולת עדיין מוגבלת. מגיעים גם נפגעי טראומה מיום כיפור וממלחמת לבנון השנייה. מפה לאוזן. והמרכז החשוב והיקר הזה זקוק לתמיכה ולסיוע, ואם מי מכם בעל חברה או יכולת, ומעוניין להכיר, לבקר ולסייע - פנו אליי למייל ואסייע, או חפשו אותם בגוגל. בסופו של דבר, מדובר בהצלת נפשות בישראל.

6. הרבה נהגים עוברים לרכב חשמלי, וכך גם אצלי במשפחה.  מספרים לי שזה נעים, זול, חווייתי וידידותי לסביבה, ושהרכבים הסיניים מפוארים ו"נותנים עבודה", ואפילו בקיבוץ התקינו עמדות טעינה חשמליות. אני שמרן, הססן וחששן, אבל חייב להתקדם. החלפתי לרכב שהוא (יפני) גם פלאג־אין וגם היברידי משולב בנזין, ואם אתרגל, השלב הבא יהיה רכב חשמלי. 

שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.

avi@bnayahu.com