כ־5,500 מייל מפרידים בינינו ובין ידידתנו הגדולה בעולם. לעיתים נדמה כי אנו מדינת הכוכב הנוסף, אולם לא הרבה יש במשותף בין הידידות. דמוקרטיה ותיקה בעלת משטר נשיאותי מקצועי, מוקפת ים ושותפות סחר שתלויות בה, לעומת דמוקרטיה צעירה מאוד, מוקפת אויבים, בעלת משטר מתחלף ורפורמות שמייצרות בלגן בקרב ציבור חלוק ושסוע. דמיון כלשהו אין כאן.
עצמאות ישראל נבנית גם ברגעים אלו, כשלעיתים נדמה שעדיין לא הגענו ממש למקום שאליו רצינו להגיע. נכון, יש לנו אומת הייטק עוצמתית וחריגה יחסית לאזור ולעולם; יש צבא חזק ואיכותי שדורש תחקיר מעמיק, שעוד יהיה; ויש לנו מערכת חוק ומשפט טובה יותר מכל מדינה הגובלת בנו והרבה מעבר. אנחנו מצליחים לייצר את כל זה, כאשר מרכיבי החברה הישראלית שונים כל כך זה מזה, ובסוף נוסעים יחד באותו אוטובוס.
76 הוא שמה של קבוצת כדורסל מפורסמת מהעיר פילדלפיה בארה"ב, וגם יש רשת תחנות דלק כזו בארה"ב. אבל עבורנו במזה"ת זו שנת העצמאות ה־76, כאשר אותו מספר מציין את מספר האזרחים והחיילים שנחטפו ונמצאים בשבי תת־קרקעי קילומטרים ספורים מן הגבולות, בידי ארגוני טרור. אלו שעבדו אצלנו, נסעו איתנו לבתי החולים וקיבלו מזוודות כסף שהיינו בטוחים כי הן חיוניות להמשכיות קיומם עלי אדמות.
אבל הסמליות לפעמים מרימה מסך. האם באמת רצינו שכך תיראה שנתנו זאת? התשובה: בוודאי שלא. משאת ליבנו איננה תוכנית עבודה, אבל יש בה כדי להעיד שבשנת עצמאות זו אין ערובה לכך שאזרחים לא ייחטפו, ואלו שעלולים להיחטף - אין ביטחון שישובו במהרה. עכשיו סעו לשער אפרים או לבת חפר, הצפינו לרם און או הדרימו לסוסיא. זו אינה עצמאות, זה איננו ביטחון, ואף אחד לא מתכוון לחקור את זה בקרוב. אין למה לצפות.
הזמן שחולף לא מרפא, אלא מוליך אותנו אחורה, מנרמל מציאות, ומעלה את הצורך לשאול בפשטות: האם אנחנו באמת עצמאים כמו שרצינו? תשאלו את יקיריכם, ואולי תופתעו מדבריהם.
עצמאות משיגים ביזע ודמעות, בעבודה קשה לאורך זמן, אולם גם בהחלטיות ובכוחנות אם צריך. אם הצבא המצרי מפר את שיווי המשקל המוסכם בפריסת כוחותיו, כדאי שנקרא תיגר על הסכם השלום עם מצרים.
אם טורקיה מתכוונת לבנות שני בסיסי חיל אוויר על אדמת סוריה, נענה בקריאה לכונן ועדה לשיקום לבנון כשישראל יושבת בחדר. ועוד שאלה: מי משלם על הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועת עזה? כמו שראינו ולא הופתענו – הוא אינו מגיע לחטופינו כלל וכלל.
נשיא ארה"ב נוהג לומר כי עדיף נבוט או אלת בייסבול גדולה ביד אחת, מו"מ ביד השנייה, ועסקה טובה בעלת מכנה משותף בקצה הדרך. כבר אמרנו שיש בינינו לבינם 5,000 מייל ויותר, אבל כדאי לפעמים ללמוד מהם איך מתנהגים. את הדרכים הקודמות כבר ניסינו, הן הביאו אותנו לשנת העצמאות ה־76.
תהיו מענטשים
קשה לדעת איך ייראו הבחירות הבאות בארה"ב, אבל ארבע השנים הקרובות עשויות ליצור לנו הזדמנות לנהוג בדיוק באותה הדרך. כלפי פנים וכלפי חוץ. לארגוני הפשיעה בצפון, כמו לשכנתנו בדרום. למי שמתגרה בנו באנקרה, כמו למי שלוקח את החוק לידיים ביהודה ושומרון. כי להמשיך כך, לנרמל מציאות ולקוות שמישהו יציל אותנו מעצמנו – כך בדיוק מגיעים למקום שבו אנחנו נמצאים היום.
לא ליום הזה פיללנו, לא לשנת העצמאות הזו קיווינו, וכולי תקווה כי טקס המשואות יציג השנה את גיבורי העם כולו, מובילי החברה והצבא, היישובים ומשפחות השבים. וכדאי שנזמין כאורח כבוד אחד בשם ג'ו ביידן, שאין ראוי ממנו, אם עוד נשאר לנו מעט מתכונת המענטש היהודית שהנשיא המכהן כה מחבב.
כפי שזה נראה היום ולאן שאנו הולכים, מדינת ישראל עלולה להישאר עם חטופים גם בשנה הבאה, שנת העצמאות ה־77. שלוש שנות עצמאות חלקית, שבהן אזרחים וחיילים מצויים בשבי תת־קרקעי, ואנחנו מדברים על נורמליזציה? איזו מילה מדהימה כלפי חוץ, אבל מה עם כלפי פנים?
בואו נתחיל עם נורמליזציה לעצמאות מדינת ישראל, שבה יש גבולות בטוחים, הערכות מחמירות, וכל מי שנפל כתוצאה משתי אלו שב כבר מזמן הביתה. זו נורמליזציה, וכאן יש דמיון גם במרחק 5,000 מייל. כי הניצחון המוחלט יכול להיות שלנו, והוא לא צריך להיכתב על במות הטרור של שבת בבוקר בעזה, אבל הוא גם לא מונח שייפול עלינו מהשמיים או יגיע במעטפה עם בול מארה"ב שלנו.
נורמליזציה היא גם אופטימיזציה במדינה כל כך קטנה, כאשר כל חלקי החברה שותפים בהתאם ליכולתם. אם החרדים טוענים שתפילותיהם מצילות חיים, אז נקים להם מכינות וישיבות לאורך הגבולות. ישמרו, ילמדו ויתיישבו.
אם החברה הערבית מעוניינת למגר את הפשע המשתולל ברחובות, יואילו להתגייס באלפים לשירותי הביטחון ולמשטרה ולהקים תחנות קבועות בכל יישוב ויישוב, כאלו שלא יעלו באש חדשות לבקרים – ושיהיה לכולנו בהצלחה.
ואין צורך לחייב ב־60% מס אזרחים עובדים ולפתח כלכלה שחורה והשקעות העוברות מחוץ לישראל, כי מה שטוב לאירופה טוב לישראל, וזה בהחלט לא טוב לאירופה וגם לא לישראל.
ועכשיו נדבר על חוקה, כי הלא רובנו מסכימים על מרב הדברים. מי לא רוצה ביטחון וחוקי יסוד חזקים, שוויון בהתאם ליכולות, וכמובן מערכת מיסוי מותאמת ושוויון בנטל? כמעט כל אחד, אבל בזה צריך לעבוד, ויותר מכך – נדרש אמון.
זה לא יקרה לבד, ובטח שלא בהצלחה יתרה, אז בואו נראה מי מכניס חוקה למצע שלו. מי מגדיר נבחרת צעירה העומדת לבחינת הציבור כעתיד מפלגתו? מי מעיף חברת כנסת שמתבטאת בגסות? בקיצור, מי בא לעבוד? כי לעם החבוט הזה, במדינה המאותגרת הזו, נדרשים נציגי ציבור נחושים.
כשתחפשו בגוגל או בכל מנוע חיפוש אחר את הערך 76, תראו תוצאות רבות, וחלקן סמלי דורות ונכסי צאן ברזל. במנוע החיפוש המכונה מדינת ישראל לא תמצאו את שנת ה־76, ואולי טוב שכך. אין בשנה הזו כל הישג, אלא איום על זו שתבוא אחריה. אבל העתיד בהחלט שווה ניסיון, ואולי 77 היא שנת מזל שממנה ניהנה כולנו. אבל כנראה שקודם לכן נצטרך להפשיל שרוולים ולעבוד.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
tguvot@maariv.co.il
