קריקטורה בעיתון קטארי מראה זקן ערבי יושב כשבגבו מפה של ארץ ישראל מהים עד הנהר, מפתח גדול בידו, והוא מסמן לטראמפ, המגיע לקראתו עם שתי מזוודות מלאות בדולרים, לעצור. “פלסטין לא למכירה”, אומר הזקן לנשיא האמריקאי בזעף. הנה עוד המחשה לשאיפה הערבית לחסל את ישראל ולהפוך את שטחה ל”פלסטין”. הן זה מה שעמד ביסוד המתקפה החמאסית על יישובי עוטף עזה, שנועדה בעצם להביא להשתלטות על חלקים נכבדים מישראל. אלפי מחבלים פרצו את הגדר ב־120 מקומות, והצליחו לחולל טבח נוראי – עד שנבלמו.
במשך כמה שעות השתלטו הברברים על שטח בתחום ישראל, אך החלום למוטטה התנפץ עד מהרה. לצד הנרצחים הישראלים נותרו בשטח מאות גופות של מחבלים, הרס רב, וטראומה ישראלית שלא פגה עד היום. ייתכן שיעדם של המחבלים היה גם חוות השקמים המיתולוגית, ביתו של אריאל שרון ז”ל, אבי תוכנית העקירה הישראלית מהרצועה, ומיישמה. ביום שישי נערכה שם האזכרה השנתית לשרון. האם משתתפיה היכו בשמו על חטא האיוולת של ההתנתקות? על הפקרת רצועת עזה לידי שלטון חמאס?
חמאס, ארגוני הטרור האחרים והמוני אסלאמיסטים ברחבי העולם הערבי אינם רוצים בשלום עם ישראל. הדבר התברר לחלוטין לפני 500 יום. זו הייתה פריצה אל ישראל שמלפני 67’, מתוך שטחים שנמסרו בהפקרות לאויב בלא הסכם, באופן חד־צדדי, בהחלטת מנהיג שאיש לא ציפה זאת ממנו.
נסיגה שבעיני הערבים פורשה כביטוי של חולשה ישראלית, שיש לנצלה. ישראל עשתה מה שאף ערבי לעולם לא היה עושה: ויתרה על שטח. ובמזרח התיכון אין ביטוי בוטה יותר לחולשה מאשר נסיגה משטחים. שורשי 7 באוקטובר נמצאים אפוא באוגוסט 2005, כשישראל ביצעה טרנספר עצמי לעשרת אלפים מאזרחיה.
המוסלמים הקיצונים אוהבים אדמה יותר מאשר אדם. שליטיהם נכונים להקריב מיליונים מבני עמם, ורק לא לוותר על סמ”ר אחד משטח שהם לוטשים עיניהם אליו. לאחר פינוי סיני בהסכם השלום עם מצרים נותר עדיין בידי ישראל קמ”ר אחד בטאבה. מצרים הייתה נכונה לפוצץ את הסכם השלום אם לא תקבל לידיה גם טריטוריה זעירה זו, וכך היה.
במתקפת יום הכיפורים הביאה מצרים בחשבון שתכבוש שטח בסיני במחיר חייהם של מיליון חיילים. חמאס ידע שמתקפתו תעלה לו בחיי אלפי חיילים שלו ובחיי המונים מתושבי הרצועה. זה לא עניין אותו. העיקר שישתלט על שטח ישראלי ויטבח ביהודים.
במלחמת חרבות ברזל נהרגו רבבות עזתים שהופקרו לגורלם המר על ידי שלטון האימים של חמאס. הסיוע ההומניטרי שמוזרם לרצועה נחמס בידי אנשי חמאס. מראות הרצועה המשוטחת, והמוני בני אדם שחיים תחת כיפת השמיים, בחורבות ובקור, עוררו את חמלת המערב, אך גם הציפו את רעיון הטרנספר מרצון שהטיח לאוויר הנשיא טראמפ. האם יש לרעיון זה תוחלת? יפי נפש בעולם ואצלנו התחלחלו למשמע המילה טרנספר. זהו טיהור אתני, זעקו. לא כך קרה כשיהודים הועברו מבתיהם ברצועה לקרווילות בתוך הקו הירוק.
העברות אוכלוסין נעשו לעשרות מיליוני אזרחים על אדמת אירופה במאה ה־20. הן לא כונו טיהור אתני. במקרה שלנו, סיבת העברת האוכלוסין, אם תבוצע, היא התנאים הלא אנושיים שהתושבים שרויים בהם, וכמובן, כוונתו המוצהרת של חמאס, גם לאחר המכה שספג, להשמידנו. חמאס, הרשות הפלסטינית ותומכיהם יעשו ככל יכולתם למנוע את תוכנית ההגירה של טראמפ.
כמובן, מיד לאחר ההצהרה הדרמטית על הטראמפספר, קמה זעקה בעולם הערבי. עיתונים קטאריים הדגישו כי “קטאר תומכת בעמידתו האיתנה של העם הפלסטיני על אדמתו” והגדירו את תוכניתו של טראמפ “פשע נתעב”. היו מי שקראו לשיבת הפליטים הפלסטינים לתחומי ישראל.
אחד העיתונים כתב בפנייה לטראמפ: “השכן שלום בפלסטין. החזר אל עריהם וכפריהם את אלה שגורשו בשנת 1948. אז תהיה ראוי לקבל פרס נובל לשלום”. אבל מה כי נלין על עיתון קטארי, כשעיתון עברי, שוקניסטי, מנהל קמפיין מזוויע נגד נשיא ארצות הברית רק משום שהוא תומך נלהב בישראל.
דברי הנאצה נגדו כאן ושם אינם מרתיעים את טראמפ. ימים יגידו אם תוכניתו הנועזת לחיסול שלטון חמאס, לפינוי עזה מתושביה ולשיקומה, היא בת ביצוע.
