ח”כ איתמר בן גביר הוא אדם חסר רגישות שמנסה להסתתר מאחורי מכבסת מילים ולהציג עצמו כהומני. מי שמתנגד לשחרור חטופים, ובכל מחיר, הוא אדם שליבו גס, שאינו מתחשב ברגשות הזולת, ושאינו מושפע מסבל וממצוקה של האחר. כמו שר האוצר, בצלאל סמוטריץ’, הוא מתנהל באטימות.
אחת ההתבטאויות של בן גביר, שעוררו זעם לאחרונה, הייתה שאילו בנו היה נחטף לעזה, הוא היה נוהג באותה דרך שבה נוהגים הורי החטופים. האמירה הזו מנסה להביע אמפתיה מדומה, שאין בה חיבור רגשי אמיתי. בן גביר וסמוטריץ’ מתקשים להבין את הרגשות של משפחות החטופים, וכל מה שהם אומרים נועד למטרה אחת: להיראות מוסריים בעניין החטופים ומשפחותיהם.
אבל האמירות שהם משמיעים מעוררות שאלות בכל הקשור לשיקול דעתם ולערכים שעל פיהם הם פועלים. אלה מילים ריקות, ניסיון לצייר תמונה מזויפת של המציאות.
עמדתו של בן גביר היא חלק ממגמה של קיצוניות פוליטית, של מנהיגים שמעדיפים לנקוט קו נוקשה גם במחיר החרפת השסע בחברה והחמרת הסכסוך. במקום למצוא דרכים לגישור כדי להפחית את הסבל, הם בוחרים במילים חסרות ערך. מאחורי כל חטוף יש משפחה כואבת, ולכן המחויבות הראשונה של המדינה היא לפעול לשחרור מיידי של החטופים.
ההצהרות של בן גביר וסמוטריץ’ מסוכנות. שניהם בנו חומה אידיאולוגית, אטומה לכל שיקול אנושי ומוסרי. מדובר לא רק בקשיחות פוליטית, אלא בהתבצרות בעמדות קיצוניות, שאינה מביאה בחשבון את המחיר הכבד שמשלמים חיילי צה”ל, החטופים ובני משפחותיהם. הרטוריקה הלוחמנית של השניים מבוססת על תפיסה אידיאולוגית שבה הוויתור נתפס כחולשה, ההידברות ככניעה, והחתירה לפתרון כבגידה.
אי אפשר לנצח במלחמה על חשבון חייהם של אזרחי המדינה. בהצהרתו, שהיה נוהג כמו משפחות החטופים אילו בנו היה נחטף, בן גביר מנסה לטעת בקרב הציבור את הרושם שכאב השבי או השכול אינו מתיישב עם מדיניות לוחמנית. אבל האמת הפוכה. חלק גדול מהמשפחות השכולות ומשפחות החטופים מבין את הצורך בהכרעות אמיצות.
סמוטריץ’ מציג את חומת ההתנגדות לכל עסקה כאסטרטגיה רציונלית. הוא מדבר על שעת כושר לחיסול חמאס, אבל מתעלם לחלוטין מהמחירים הנלווים: חיילים שנופלים בכל יום, פגיעה כלכלית וחברתית בישראל והידרדרות מעמדנו בזירה הבינלאומית. ההתעקשות שלא לעצור לרגע לטובת פתרון זמני משקפת חוסר הבנה של המציאות הצבאית והמדינית, מציאות שבה מלחמה מסתיימת במשא ומתן.
החומה שבונים בן גביר וסמוטריץ’ לא נועדה להגן על ישראל, אלא להגן על עמדותיהם הקיצוניות. במקום לנהוג באחריות, הם מלבים פחד ושנאה, חוסמים כל ניסיון למציאת פתרון ומסרבים להכיר בכך שמנהיגות אמיתית נמדדת לא רק בשדה הקרב, אלא גם ביכולת לדעת מתי לעצור ולהציל חיי אדם.
