ביום ראשון השבוע האריך בית המשפט המחוזי בתל אביב את הוראת השעה האוסרת על פעילותו של ערוץ אל־ג'זירה בישראל. צוות התחנה אינו מורשה לעבוד כאן, מסכיהם הוחשכו בחבילות של הוט ויס, ובפני גולשים ישראלים נחסמה הגישה באתרי האינטרנט של הערוץ.
התמזל מזלנו ורבים מחטופינו שבו הביתה בימים אלה, ובבואם סיפרו דבר או שניים על נוכחות אל־ג'זירה שם ברצועה. מתברר כי שוביהם איפשרו להם לצפות בשידורי הערוץ, וכך הם התבשרו כי המוני ישראלים מפגינים למענם מידי שבוע. מרגשים במיוחד היו דברי עופר קלדרון, שסיפר כי במשך שנה חשב כי בנו רותם נרצח, עד ששמע בעודו בשבי כי הבן חי וקיים ואף שותף למאמץ הציבורי לשחרר את אביו.
ואכן, עד שהדבר נאסר עליהם, צוותים של אל־ג'זירה פקדו את כיכר החטופים וראיינו בני משפחה ומקורבים. התמונות והקולות שודרו והגיעו גם לעזה. לעתים ספג צוות התחנה קללות ואיומים מבריונים ברחובות תל אביב, ולמרות זאת, עד שפעילותו נאסרה, המשיך לשדר משם. גם מירב לשם־גונן, אמה של רומי, הוזמנה לאולפן התחנה וקיימה עימות בשידור ישיר עם בכיר חמאס זאהר ג'בארין. באומץ רב היא סיפרה לצופי הערוץ מיהם "גיבורי" חמאס, אלה שחטפו את בתה ורצחו את חבריה בזמן בילוי.
באה התקנה שאסרה את פעילותם בישראל, ולבקר בכיכר החטופים או לראיין בני משפחה לא הורשו לעשות. יצא שעוד מנת חמצן נחסכה מן החטופים, והרי מה נותן כוח לשבוי במחשכים, אם לא הידיעה כי המוני בני עמו רוצים בשחרורו ונאבקים למענו. יעידו דברי החטוף אוהד בן עמי. כמה ימים אחרי ששוחרר, הוא הקליט סרטון תודה להמונים שהפגינו למען החטופים.
"מה שמחזיק אותך מעל לאדמה, אתה רואה שאנשים מהעם נלחמים עליך", הוא סיפר, "אנחנו רואים מאות אלפים, אנחנו רואים שהגיעו למיליון פלוס, וואו. זה לא רק המשפחות שלנו. יש אנשים בעם שלנו שאכפת להם, שהם רוצים שנחזור. שאני חשוב למישהו".
מפתיע להיווכח כי איש בישראל לא עשה את החיבור הזה, ולא ידע כי הערוץ המושמץ הוא צינור מרכזי של קליטת מסרים עבור החטופים הנמקים במנהרות. זה לא שהמוחות אינם קיימים. במלחמה הזאת התגלה כי ישראל יודעת לנהל לוחמת מידע ולהטמיע מסרים במקצועיות רבה אצל האויב.
דובר צה"ל עצמו, דניאל הגרי, השתמש באל־ג'זירה בחודשי המלחמה הראשונים. הופעותיו היומיומיות שודרו כמעט במלואן בערוץ בשידור חי ובדיבוב לערבית, והגרי ניצל זאת כדי להעביר מסרים מאיימים ליחיא סנוואר ואנשיו. לאורך כל המלחמה, פעלו גורמים ישראלים על בסיס יומיומי בתקשורת הסעודית, כדי לפרסם מידע שפגע באויבי ישראל, בראשם חיזבאללה. הם עשו זאת במומחיות.
אז המדיניות הישראלית, שדווקא מבינה דבר או שניים בלוחמת תודעה, חסמה נתיב נשימתי חיוני עבור החטופים. דומה הדבר לאדם שהתנדב לעקור לעצמו עין אחת, רק כדי להבטיח שלאויבו המר ייעקרו שתיים.
השבוע הרהרתי בשופט שי יניב, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, שהאריך בחודשיים את הצו לסגירת התחנה. כבוד השופט למד את הבקשה ואישר אותה בחתימת ידו. במרחק פסיעות ממקום שבתו שוכנת כיכר החטופים. בימי עצרות וכינוסים שלא מן המניין עשויים הנאומים הנוקבים להישמע גם בהיכלי המשפט. בהחלטתו זו, ספק אם הגן בית המשפט ולו על ישראלי אחד. אבל להזיק כבר הזיק. לא רק לחטופים המשוועים לטיפת עידוד מהבית, אלא גם לחופש הביטוי. מי לידנו יתקע, כי מחר לא יגויס אותו בית משפט ככלי להשתקת אמצעי תקשורת ישראלי.
הטור המלא יפורסם מחר במעריב
