במשך שעות ארוכות, בחדר דיונים שבאחת מקומות המטכ"ל, ישבתי השבוע ביחד עם קבוצת מפקדים בכירים במילואים והוצגו בפנינו תחקירי צה"ל על ידי המתחקרים והמתוחקרים. אף שכבר הכל ידוע ומוכר לכאורה, ההלם גדול, הכישלון עמוק, רוחבי, מערכתי ומשפיל. אין מילה אחרת.
בתוך חמש שעות בבוקר אחד באוקטובר הוכרע הגבול בין עזה לישראל, וחמאס הצליח לעמוד ביעדים שקבע ולגרום לאסון הכבד בתולדותינו. בתוך חמש שעות באה הקריסה בעוצמה ובהפתעה.
גם התפיסה השגויה לגבי חמאס, גם ההתעלמות מהסימנים המודיעיניים, גם תפקוד השליטה והבקרה וגם המענה המבצעי החסר. התחקירים מלמדים על שחיקה מדאיגה בנהלים ועל נטישה של יסודות בעבודת המודיעין, האג"ם והבט"ש.
כמה ימים קודם השבוע, משמונה בבוקר ועד 1:30 לפנות בוקר שלמחרת, ישבו מאות קציני צה"ל במסגרת פורום סגל הפיקוד הבכיר ושמעו את ממצאי ומסקנות תחקירי צה"ל העיקריים בנושא תפיסת האויב (שם קוד לקונספציה), תחקיר המודיעין, תחקיר חטיבת המבצעים, תחקיר ליל השבעה באוקטובר, תחקיר המענה (או אי־המענה) המבצעי ותחקיר חיל האוויר.
אלו התחקירים העיקריים שאליהם מתלווים תחקירים מטלטלים על מסיבת ה"נובה" (פלוגת הנוח'בה הגיעה לשם בטעות ופניה היו בכלל לנתיבות), היישובים שהופקרו ובסיס נחל עוז.
התחקירים קשים, כואבים, מלמדים על כישלון רב־מערכתי ורב־ממדי חמור, שבבסיסו תפיסה מעוותת ושגויה של האיום מכיוון חמאס וזלזול מזוויע, רוחבי ועמוק, באותות וסימנים שהיו למכביר, שהשפיעו על קליטת עוצמת האירוע בבוקר ההוא ועל הפעלת הצבא.
תחקירי הצבא יגררו וגוררים לא מעט ביקורת מתוך צה"ל ובתוך המטה הכללי, על כך שחלקם בוצעו באופן לא מעמיק ולא יסודי, שהם "מספרים סיפור" ולא נותנים תשובות מלאות, שבחלק מהם הממצאים לא מלאים והמסקנות לא מבטאות את עוצמת הכשל - ושחלק מהתחקירים בוצעו על ידי מקורבים ורעים לנשק.
מילה על חיל האוויר שמרבים למתוח עליו ביקורת ולהשמיצו: מהתחקירים עולה שחיל האוויר בבוקר השבעה באוקטובר היה בכשירות מבצעית מלאה, שהחיל היה פרוס בכוננות שהוגדרה לו, שהוא אלתר ותמרן ובתוך שעות היה ב־250% איוש ביחס לכוננות שהוגדרה, וגם שם נעשו שגיאות ויש לתקן. בסוף כולם קיבלו מלחמה בהפתעה מלאה ובחוסר מודעות, מודיעין ומוכנות.
אבל התחקירים הללו אינם סוף פסוק. רובם הוצגו כבר בפני הרמטכ"ל המיועד אייל זמיר, שייכנס בשבוע הבא לתפקיד. לצידו בהצגת התחקירים נמצא לרוב האלוף (במיל') סמי תורג'מן, באופן שמלמד שיש סיכוי סביר שחלק מהתחקירים ייפתחו מחדש, אולי עם מתחקרים אחרים, תחת עינו הפקוחה של תורג'מן או אחר, על מנת להגיע לדיווחי אמת, תחקירי אמת ולקחי אמת – ולשלוח הביתה את כל מי שצריך, מסגן אלוף ועד אלוף שלא ידע לעשות זאת.
לא זו אף זו, זאת דעת הרמטכ"ל עצמו, מהלכיו ופועלו שלא תוחקרו, ולא בגלל הרצי הלוי, שדווקא רצה למנות את שאול מופז, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, כדי לתחקר - אבל סורב על ידי בנימין נתניהו וסביבתו משיקוליהם. הם גם מבקשים לוודא שהכישלון יירשם על שם צה"ל בלבד, באופן שיאפשר לדרג המדיני לרחוץ בניקיון כפיו בשם המותג "לא העירו אותו בבוקר".
לכן גם הרמטכ"ל וגם ראש השב"כ, כמו נשיא המדינה, תובעים הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עם מנדט רחב וסמכויות, שתחקור כמו שצריך, את כולם ואת הכל, ותוציא ממצאים, מסקנות ולקחים. ללא זה, לא נוכל להתנקות, זוהי חובתנו לנרצחים, לנטבחים, לנאנסים, לנשרפים, לנופלים, לחטופים, לפצועים, לעקורים ולכולנו. אני מעריך שגם הטריו הצבאי־הביטחוני־המקצועי החדש "שלישיית זת"א" (זמיר, תמיר ואמיר), כולם תומכים בוועדה שכזו.
ארבעה "מדושני עונג" הובאו השבוע לקבורה באדמת הנגב המערבי, הרוויה בדם חבריהם לקיבוץ, לענפי המשק ולגני הילדים. שני ארונות: עודד ליפשיץ ז"ל ושירי ביבס ז"ל עם שני ילדיה הקטנים, כפיר ואריאל ביבס ז"ל.
מדינה שלמה ליוותה אותם בדרכם האחרונה, כל אחד ממקומו, כל אחד בדרכו. וליוותה אותם ואותנו גם האמירה המזוויעה של השר שלמה קרעי מהשבוע שעבר על "הקיבוצניקים מדושני העונג שאוכלים אוכל אורגני", אמירה שאף אחד בממשלתו, בסיעתו ובתנועתו לא יצא נגדה ולא גינה את דברי הבלע על קבריהם.
בכל השנים, ובעיקר מהשבעה באוקטובר, אני גאה להשתייך ולהיות חבר בתנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר. דמויותיהם של אנשים כמו עודד ליפשיץ ז"ל ויוכק'ה וגדי מוזס ואסנת פרי, הילכו עליי קסם עוד מימיי כחניך בשומר הצעיר ביד אליהו, ואחר כך כמדריך ראש קן וחבר בהנהגה הראשית של השומר הצעיר.
די רציתי להיות כמותם. עם עודד ז"ל עבדתי בעיתון "על המשמר", הוא היה עיתונאי לוחם ואמיץ שעשה הרבה כאבי ראש לעורכים, למו"ל ולתנועה, ויצא בתחקירים נגד ראשי ארגונים כלכליים בקיבוצים ונגד עוולות שלטון.
הוא נחשב "שמאלן בכיר" שיצא לשיחות אסורות עם אש"ף, אבל במקביל גם לוחם בצנחנים במילואים, שכפ"ץ על הגבול בעזה ואב ללוחמים בסיירות המובחרות ביותר בצה"ל.
עודד, שירי, אריאל וכפיר, וכמוהם כל יתר החטופים בקיבוצי העוטף, הופקרו שלוש פעמים: בפעם הראשונה כאשר במשך 20 שנה שוגרו לעברם רקטות עם אפס זמן התרעה, שחייהם הפכו לגיהינום, ששדותיהם ומטעיהם הועלו באש ואף אחד לא עשה כלום; בשבת, בבוקר השבעה באוקטובר, כאשר הופקרו במשך שעות ארוכות לגורלם המר; ובשלישית, כשהמדינה והצבא לא הצליחו לחלצם בחיים ולהשיבם הביתה.
זוהי "ההפקרה המשולשת" המחייבת אותנו לא לנוח ולא לשקוט עד שישוב אחרון החטופים למשפחתו ולשיקום, או לקבר ישראל כגיבור האומה.
ניר עוז, בארי, נחל עוז, כפר עזה ונתיב העשרה יישאו עדי עד מורשת של אסון ושכול, אבל אני יודע שהם ישובו לפרוח ויהיו חזקים, גדולים ומשגשגים, עם עזרת המדינה ובלעדיה, כי אני מכיר את הזן הזה.
אין חזק ונחוש וחסון כמוהו, כמילותיו של מאיר יערי, מראשי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי, "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב". קהילת ניר עוז הפכה את אמירתו למוטו של הקיבוץ, כמצפן וכמצפון.
זה יותר משנה שאני שובר את הראש: מה מונע מנתניהו לבוא ולבקר בניר עוז או בבארי, להתהלך בין הבתים החרבים והעשנים, להשפיל מבט, לשוחח עם החברים ולבקש סליחה? או, בקיצור, למלא במינימום את חובתו כראש הממשלה בעת האסון? אני חושש שלבסוף יגיע מתישהו דונלד טראמפ לישראל, יבקש לבקר בניר עוז או בבארי, ואז יצטרף אליו נתניהו כקצין ליווי ולא כראש ממשלת ישראל. זה יהיה עצוב.
נתניהו לא ביקר לאורך 20 שנה בקיבוצי העוטף בשעות מלחמה, מבצע או משבר. הוא היה מגיע לשדרות, נתיבות ואופקים ואף פעם לא לקיבוצים. או שזה עניין פוליטי או רתיעה מובנית מקיבוצים וקיבוצניקים.
אם תבדקו כמה פעמים ביקר נתניהו לאורך עשרות שנות כהונתו בקיבוץ, יצירה ישראלית מפוארת שפרוסה לאורך הגבולות, שמוציאה לחם מן הארץ ומשמשת כאסם התבואה והמזון שלנו – אתם תופתעו.
נתניהו היה פעם אחת בבית אלפא בהלוויה של הרמטכ"ל משה לוי ז"ל, פעם אחת בגבע באירוע עם הגבעטרון ופעם אחת בדגניה בישיבת ממשלה בנושא מורשת.
שוחחתי פעם עם כמה מחבריו ליחידה, והרתיעה שלו מקיבוצים וקיבוצניקים נעוצה כנראה אי שם באוהלים של סיירת מטכ"ל, כשהקיבוצניקים היו הרוב, מלוכדים ומחוברים עם חבילות של שוקולד וופלים ששלחו להם מהמשק, והוא שם "ילד חוץ".
אני יודע שאם לבסוף יאזור אומץ ויחליט לבקר בניר עוז, בבארי, בכפר עזה או בנחל עוז, הוא יתקבל באופן מכובד וענייני ויכה את עצמו ואת מצפונו מדוע לא עשה זאת קודם.
עדיין לא מאוחר, ככה די לבד, ללא פמליות גדולות, בבוקר או בערב למשך שעתיים־שלוש וללא תקשורת, הוא והם דומם על השבילים החרוכים, בין הבתים המפויחים, מול האופניים המיותמים של ילדי בית הספר ועם קידה קטנה לגן הקקטוסים של יוכבד ועודד ליפשיץ.
כיהודי וכישראלי, חשתי בושה ואי־ נוחות גדולה כשישראל הצביעה לראשונה באו"ם נגד אוקראינה ובעד רוסיה, לצד ארה"ב של טראמפ, קוריאה הצפונית, סודן, איראן ועוד מדינות מהסוג הזה. צבטתי את עצמי פעמיים כדי לוודא שאינני הוזה והתברר שזה אמיתי.
אין שום הסבר לעניין הזה, למעט העובדה שטראמפ וממשלו מבהירים לנתניהו וממשלתו שאין "ארוחות חינם", ואם רוצים גיבוי ומשלוחי נשק ואישור למלחמה בעזה – צריך לשלם, גם אם זה נגד המצפון והאינטרס היהודי והישראלי.
אומרים לי האומרים שמגינים על הצבעת ישראל, שוולודימיר זלנסקי היהודי לא התנהג יפה לישראל והשמיע ביקורת על פעילותנו בעזה, ואומרים לי שרוסיה נתנה לנו לתקוף בסוריה באין מפריע ושסין משפיעה ושאירופה נכחדת עם הגידול באוכלוסייה האסלאמית, ושבכלל, העולם מתהלך כעת מחדש על פי הכיוון של טראמפ וכדאי שנהיה "בצד הנכון", גם אם לא תמיד הצודק.
ואני שואל את עצמי מי מקבל כאן את ההחלטות ועל סמך מה. האם היינו כבר למדינה ה־51 של ארה"ב? אני תוהה היכן ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שאמורה לפקח על הדרג המדיני, על מהלכיו והחלטותיו ועל מדיניות החוץ והביטחון שאמורה לדון, לפקח על הממשלה ולבקר אותה.
מה שאני כן יודע, שככה באישון לילה ובמפתיע, לא מקבלים החלטות גורליות שעלולות למקם את ישראל במקומות לא טובים במישור המדיני והמוסרי. אולי ההחלטה הייתה נבונה, אולי חד־פעמית, ואולי היא מרכיב בהערכה מחדש שהביאה לשינוי מדיניות? לא יודע, דברו אלינו.
כבר סיפרתי לכם כאן על ח"כ לשעבר איילת נחמיאס־ורבין, חברתי גם לפאנל בתוכנית הבוקר, שחיה ונושמת את החטופים ומשפחותיהם ומכירה אישית כל אחד מבני משפחותיהם בהיותה יו"ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית.
השבוע עיינתי בדוח השנתי על הפעילות שהוגש גם לאשת נשיא המדינה, והוא מלמד על 8,420 מענקי חירום שהקצתה הקרן הזאת למשפחות שכולות ומשפחות חטופים, לפצועים ולמשפחות שבתיהם נפגעו בצפון ובדרום, ול־12 אלף איש ואישה שהקרן הגיעה אליהם לסיוע.
הקרן אספה בקהילות היהודיות בעולם כספים ייעודיים והקצתה לפעילותה בשנת 2024 - 85 מיליון שקל, וסכום דומה הוקצה ל־2025, באופן שמבטא את השותפות בין היהודים בעולם לבין מדינת ישראל ואזרחיה בשעתם הקשה.
הקרן מפעילה תוכנית טיפול ושיקום לקהילות ורשויות מקומיות שנפגעו, לרבות במגזר הבדואי, נותנת כתף חמה, אוזן קשבת, תמיכה וסיוע כספי או חומרי.
כשישראל עודנה בתוך טראומה בין־דורית חסרת תקדים, שתלווה אותנו עשרות שנים קדימה, לצד הממשלה ותקציביה (המנוהלים גם פוליטית), ישנה חשיבות גדולה לקרן כמו זו של הסוכנות בניהולן של היו"ר נחמיאס־ורבין והמנכ"לית יעל רז, שנחשפות עמוק לשכול וליתמות ומישירות מבט כל יום בשמנו אל הכאב האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאומי. תודה לכן.
בעוד ותיקי תנועת החירות והליכוד שכבר לא מזהים את תנועתם "המתחדשת", מברכים איש את רעהו בברכת "תל־חי" כחלופה לשלום ובוקר טוב, פועלים "ממשיכי דרכם" בממשלה הנוכחית לפגוע בסמל ובמורשת של תל־חי, ומרוב פוליטיקה בת זמננו אינם מבינים כנראה מה הם עושים.
ומעשה שהיה כך היה: לפני שלוש שנים החליטה הממשלה הקודמת להקים אוניברסיטה בגליל על בסיס מכללת תל־חי ומכון המחקר מיגל, אולם ממשלת הימין מלא־מלא ביטלה את ההחלטה או הקפיאה אותה, ולפני שנה החזירה אותה, והפעם על שמה שלה, תוך מחיקת ההחלטה של הממשלה הקודמת. ניחא.
אבל לאחרונה הודיע "שר המנהלות" זאב אלקין, המפלס דרכו בחזרה לליכוד עם גדעון סער, כי האוניברסיטה החדשה תיקרא "אוניברסיטת קריית שמונה" ולא תל־חי, כי בקריית שמונה יש סניף ליכוד ומתפקדים ובטח יהיו ג'ובים באוניברסיטה, ולעזאזל תל־חי ולעזאזל טרומפלדור (על שמו תנועת בית"ר – ברית יוסף טרומפלדור).
בקצב הזה, אם רק ידרשו בשדרות, שגם שם יש סניף ליכוד גדול, אפשר יהיה להכריח את מכללת ספיר להפוך למכללת שדרות – אולי המהלך יביא קצת קולות. זה מתחבר אצלי לזלזול במורשת, במסורת, בכבוד הלאומי, בתרבות הפוליטית ולכך שאף שר לא בא לאזכרה של ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל, וגם דוד בן־גוריון ומורשתו כבר קטנים ליד נתניהו וליד הליכוד החדש.
"אין בי ייאוש", אומרת יוכק'ה ליפשיץ על קברו הטרי של יקירה עודד, שנרצח בידי חמאס בשבי. "אין בי ייאוש", קובעת אשת המופת, ממייסדות ניר עוז, שעשרות מקהילתה הקטנה נרצחו, נטבחו, נאנסו ונחטפו. "אין בי ייאוש", מצהירה פדוית השבי על עצמה. ואם באישה המופלאה הזאת, החלוצה, החולמת והלוחמת אין ייאוש – עלינו לשאוב ממנה השראה ולגרש את הייאוש.
במקום אחר, דקות לפני שנפתחים עליהם שערי הגיהינום, שואל ירדן ביבס את אשתו שירי: "נלחמים או נכנעים?". "נלחמים", השיבה לו. על הקבר המשותף לשירי ולילדיה כפיר ואריאל ז"ל נישבע: אנחנו נילחם עד החטוף האחרון, על ועדת חקירה ועל המדינה שלנו. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
