כשנבחר יאיר גולן לראשות העבודה ואיחד אותה עם מרצ – הוא רצה שם חדש. "העבודה" כבר לא הייתה פירמה, וגם מרצ צורפה כנדוניה. בכנסת עדיין מכהנת היו"ר הקודמת, מרב מיכאלי. כשנבחרה לראשונה לכנסת, לפני 12 שנים, היא הייתה ח"כית ב"העבודה".
אחר כך התמזגה עם "התנועה" של ציפי לבני והפכה ל"מחנה הציוני". ואחר כך נפרדו. ומיכאלי כבר בסיעת "העבודה־גשר", ואחר כך ב"העבודה־גשר־מרצ", ואחר כך "העבודה־גשר" ואחר כך שוב סתם "העבודה".
מבחינה רפואית, תנועות מפלגתיות כאלו מוגדרות כפרפורי גסיסה. ואז בא יאיר גולן, בכלל ממרצ, ולקח אותן בהליכה, איחד את מה שנשאר משתיהן, וקרא להן "הדמוקרטים". רק שבאתר של רשם המפלגות - אין חיה כזאת. אולי סתם רשלנות. אולי כדי לחמוק ממגבלות תרומות לפי חוק המפלגות.
על כל פנים - השבוע פנו מטעמו של גולן לוועדת הכנסת כדי לשנות את השם. יו"ר הקואליציה, אופיר כ"ץ מהליכוד, החליט להטריל אותם והודיע שהם יכולים מצידו להירשם כסיעת "האנרכיסטים", כי הם אינם דמוקרטים בעיניו. לאחר שהוקמה ב־1968 זכתה העבודה ב־55 מנדטים.
ב־2020 הם התכווצו לשניים. בסקר "מעריב" האחרון זכו הדמוקרטים לתשע מנדטים. זה מה שיש היום לשמאל הישראלי. עולם הולך ונעלם.
אחרי שמשחקי "למען השם" האלו יסתיימו - ייקבע סופית מותה של מפלגת העבודה, וראוי לערוך לה טקס אשכבה מכובד באמת. כי הם לא נולדו "עבודה".
הם נולדו ב־1930 על ברכי דוד בן־גוריון כמפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י. ב־1968 הם התאחדו עם אחדות העבודה ורפ"י והיו למפלגת השלטון - העבודה. אחר כך הם הקימו את המערך עם מפ"ם השמאלנית (כמו מרצ היום, רק בעד רוסיה הסובייטית). זה הכוח הפוליטי שייצג את החלוצים בוני הארץ, את "היישוב המאורגן" מימי המנדט, את ההגנה והפלמ"ח - 64 ח"כים. אז מה קרה להם? למה התכווצו כל כך מאז?
מפא"י ההיסטורית הייתה מפלגה ציונית־סוציאליסטית. צאצאיה "הדמוקרטים" ודאי אינם סוציאליסטים, ומרצ, מפלגת האם של יאיר גולן, סובלת מהתפתלויות קשות בכל פעם ששואלים את חבריה אם הם מפלגה ציונית. זהבה גלאון, שעמדה בראש המפלגה, הסבירה כי מרצ לא הגדירה את עצמה כציונית כדי לא להביך את חבריה הערבים. הערבים עזבו מזמן, אבל הם עוד מתפתלים.
מפא"י ההיסטורית, וגם העבודה כשהוקמה, לא הכירו ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". בן־גוריון כבש וגירש (או למצער - לא מנע בריחת ערבים) והתעלם מגבולות כ"ט בנובמבר. לוי אשכול הרחיב את גבולותינו מהגולן ועד הסואץ ומהים ועד הירדן, וגולדה מאיר לא התבלבלה לרגע כשאמרה שאין בכלל עם פלסטיני.
הכישלון במלחמת יום הכיפורים הביא למהפך של 1977. מספרים כי אחד ממנהיגי השמאל, יצחק בן אהרן, כששמע שמנחם בגין ניצח - הציע להחליף את העם. וגם אם זה לא ממש מדויק – הוא בפירוש הודיע שאינו מקבל את הכרעת העם.
כבר אז הסתמן המרכיב האנטי־דמוקרטי של המפלגה, שהיום מבקשת להתקשט בשם הזה. הם דמוקרטים רק כשהעם בוחר בהם. אם הוא בוחר באחרים – הם ייצאו לרחובות, יקראו למרי אזרחי, יפגעו בכלכלה ויובילו סרבנות – והכל בשם הדמוקרטיה.
כשהחלו יצחק רבין ושמעון פרס לסטות מהאידיאולוגיה המפא"יניקית הארץ־ישראלית ולהכיר בעם הפלסטיני - הצטמצמה התמיכה בהם בבחירות, כשהעבודה איבדה עשרה מנדטים. הם ראו עצמם כ"מתקדמים", חתני פרס נובל המביאים שלום עם הערבים - אבל המיטו עלינו את אוסלו ואת האינתיפאדה. העם ברובו זיהה את הגורמים לאסון, וככל שהתרחקו שמאלה – איבדו את הסיכוי לשוב ולשלוט.
מנהיגי מפא"י ההיסטורית ידעו לגלות גמישות פוליטית. גם יורשיהם ראו עצמם "גמישים", אך הם פשוט איבדו את עמוד השדרה האידיאולוגי - ויחד איתו את הקווים האדומים הציוניים שכיוונו את בן־גוריון, אשכול וגולדה.
הסוציאליזם כבר מזמן התעפש. יורשי מפא"י ההיסטורית התנתקו ממנו, הפריטו את הקיבוצים, ויתרו על נכסי הכלל, התמכרו לפרט ולנכסיו, ומשתמכו בהקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ - ויתרו גם על נכסי האומה במולדת.
מפא"י ההיסטורית ויורשותיה ידעו להבדיל בין דיבור למעשה. בן־גוריון ידע לתקוף במילים חריפות את "המיליטריזם" של זאב ז'בוטינסקי – ולטפח את "ההגנה", ולהקים את צה"ל. דיברו סוציאליזם – והעדיפו את הקפיטליזם האמריקאי. הניפו את דגל הממלכתיות, אך איישו כל תפקיד בשירות המדינה רק באנשי שלומם.
במגילת העצמאות הם ידעו לכתוב "אנו קוראים - לבני העם הערבי... לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה" - ובה בעת גם לגרש ערבים, להרוס את הכפרים שמהם ברחו כדי שלא יחזרו וכדי שאפשר יהיה ליישב בהם יהודים.
הם ידעו להפקיע אדמות, להטיל ממשל צבאי ולא לקבל ערבים לקיבוצים. עם זאת, לא תמצאו גם תקנון קיבוצי אחד המונע קבלת ערבים. אך ברגע שהשמאל הפסיק לעשות ציונות בן־גוריונית וניסה ליישם את הסיסמאות החלולות שחוברו רק כמסיכה ולא כתוכנית עבודה ציונית – החלה התרסקותם.
ישראלים רבים היו מוכנים להאמין להבטחות השלום שנישאו לקראת החתימה על הסכמי אוסלו. האמון הציבורי הזה התרסק, והמפה הפוליטית של ישראל זזה חזק ימינה בעקבות האינתיפאדה השנייה. העבודה לא זיהתה את השינוי הפוליטי, ולא את הטעות המדינית האסונית שהמיטה על ראשינו. ככל ששקענו עמוק יותר בים הדמים – העמיקו הם להתבצר בתוכנית "שתי המדינות".
לרגע היה נדמה שגם מנהיגי הימין – אריק שרון ואהוד אולמרט – הצטרפו אליהם, שזו התוכנית המנצחת. שרון הביא עלינו את ההתנתקות - ואת קורבנותיה אנו קוברים ב־15 החודשים האחרונים. רוב אלו שעדיין החזיקו בסיסמאות "ההתנתקות טובה לביטחון", והאמינו בדו־קיום ובשלום עם הערבים וב"שתי המדינות" – התפכחו, אך עדיין יש מעטים המאמינים בהם. רחמנות.
בהרבה שסעים ופילוגים בישראל כבר לא קל להבחין בין ימין ושמאל. לי נותר רק נייר לקמוס אחד להבחין ביניהם: ארץ ישראל. מי שתומך בהקמת מדינה פלסטינית ממערב לירדן הוא שמאל. מי שמתנגד – ימין. אבל הציבור בישראל – גם כשהוא דורש את התפטרות נתניהו וכל ממשלתו האחראים למחדל השבעה באוקטובר - אינו אובדני, והוא יודע כי לפחות 75% מהערבים בעזה וביו"ש תומכים בחמאס ובטבח שביצע בנו.
לכן, הרוב המכריע של הציבור בישראל מתנגד להקמת מדינה פלסטינית שתהפוך בהכרח למדינת חמאס בלב הארץ. ולכן, גם בסקרים הנערכים לאחרונה ומשקפים במידה רבה בעיקר התנגדות לבנימין נתניהו – זוכה השמאל הישראלי, זה המבקש מיתוג מחודש בשם "דמוקרטים" כדי להתרחק מהפירמות הכושלות הישנות - לפחות מעשר אחוז מקולות הבוחרים.
מפא"י ומפלגת העבודה היו פעם מפלגות שלטון: מרכז־שמאל בעמדותיהן, וימין ביטחוני טריטוריאלי במעשיהן. ככל שיאיר גולן והדמוקרטים שלו יתרחקו מהציונות הבן־גוריונית וימשיכו להבטיח לנו "מדינה פלסטינית דמוקרטית ומפורזת בגבולות 67', שירושלים המחולקת בירתה, שלגיה מלכתה ושבעת הגמדים שריה" – יאבדו עוד ועוד מתומכיהם.
אבל מנהיג השמאל בישראל חייב להקצין, כי זולת הזיות השלום ושתי המדינות - מה נשאר לו כדי להתבדל ממפלגות המרכז הציוניות? בעצם, בדמוקרטים של גולן לא נותר דבר מהמפלגות שהקימו בן־גוריון ואשכול וגולדה. אז אולי טוב שהוא מחליף את השם, שלא יתהפכו בקברם.
