מי שמכיר את ראש השב"כ רונן בר, יודע שהוא לוחם, מנהיג ומגן הדמוקרטיה. בר קורץ מחומר של מנהיגים. הוא צפה את הודעות משרד ראש הממשלה שבהן ייעשה ניסיון לגלגל אליו את האחריות מהדרג המדיני, והוא לא ממהר לוותר על התפקיד. בר כבר היה בסרט הזה, והוא לא מתרגש. הוא לא רק רשאי להמשיך בתפקיד - הוא חייב לעשות זאת.
התחקיר חשף אומנם כשלים חמורים, אך ברור לחלוטין כי הכישלון לא היה רק של השב"כ. מערך ההתרעה הכולל, שמשלב את אמ"ן, המטכ"ל, הדרג המדיני וזרועות הביטחון האחרות, היה שותף בכך שלא פירשו נכון את ההודעות שהתקבלו, גם כאשר עלו חשדות בשעות שלפני אירועי 7 באוקטובר, ולכן לא הופעלה המערכת כדי למנוע את האירוע.
ההתמקדות בראש השב"כ בלבד היא לא רק פשטנית, היא גם מסוכנת. היא מסירה אחריות מאחרים, ומטילה את כולה רק עליו. אם יש מי שצריכים לשלם מחיר, הם לא רק חברי הדרג הפיקודי של השב"כ, שפעלו כל השנים למען המדינה. בר הוא ראש שב"כ מצוין. הוא מקצוען, והוא הוביל בהצלחה רבה את הארגון קדימה. הוא לא זקוק ממני לשבחים, עשייתו מדברת בעד עצמה.
ניסיון לאלץ את ראש שירות הביטחון הכללי להתפטר מתפקידו עלול להוות תקדים בעייתי, ולהעביר מסר של חוסר יציבות לכלל המערכת. השב"כ הוא ארגון המתנהל במקביל לצה"ל ולמוסד, והוא חייב רציפות פיקודית שתמנע טלטלה בתקופה כה רגישה.
ראש השב"כ הנוכחי רואה עצמו לא רק כמי שאמון על שמירת הביטחון הלאומי, אלא גם כמגן הדמוקרטיה, מכיוון שהוא סבור שהוא במעמד קריטי בתקופה שבה הדמוקרטיה הישראלית מאותגרת, והוא חושש מפגיעה בה ובמערכת הביטחון. אם הוא יתפטר, ייפגע כוחו להשפיע מבפנים. החשש הוא שגורמים שמבקשים להחליש את המערכת ימנו לו מחליף נוח יותר מבחינה פוליטית.
השב"כ היה זה שהתריע לאורך השנים על מימון קטארי שהועבר לחמאס, באישורה של ממשלת ישראל. המימון הוא זה שאפשר לארגון הטרור הרצחני לסלול מנהרות ולהצטייד בנשק. אזהרת ראש השירות לא הביאה להפסקת הזרמת הכסף, ולכן יש לשאול: האם הארגון כשל, או שלא קיבלו את האזהרות שלו? ראש השירות אינו נאחז בכיסאו. הוא לקח אחריות והודיע שילך הביתה, אבל הוא רוצה לעשות זאת בצורה מסודרת.
מה שהפך את היחסים בין נתניהו לראש השירות לבלתי אפשריים זה פרשת "קטאר גייט", שעוסקת בקשרים לכאורה בין יועצי ראש הממשלה יונתן אוריך ואלי פלדשטיין לבין גורמים הקשורים לממשלת קטאר. החקירה היא בשלביה הראשונים, והתערבותו של השב"כ עוררה את זעמו של נתניהו, שראה בבר אחראי לפתיחת החקירה. בר פעל על פי הנחיותיהן של היועצת המשפטית לממשלה ופרקליטת המדינה, שהורו לו לנהוג כך, אך למרות זאת הוא הותקף בחריפות על ידי נתניהו וסביבתו.
הקריאות להתפטרותו אינן מקצועיות, אלא פוליטיות. יש מי שמעוניינים להפנות את האש לכיוון השב"כ, כדי להסיר את תשומת הלב והאחריות של הדרג המדיני. ולכן, בר - המזהה עצמו כמגן הדמוקרטיה - חייב להמשיך בעת הזאת בתפקידו, כדי לוודא שהלקחים יופקו מבפנים, ולא מתוך סערה ציבורית. מה שישראל צריכה עכשיו זה תיקון אמיתי ולא חיפוש אחרי שעיר לעזאזל.
דרושה החלטיות
נכון להמשיך לעצור את הכנסת המזון לעזה, ונכון להפסיק מיד את אספקת החשמל והמים לרצועה. חמאס פרסם השבוע כרזה שנועדה להרתיע את ישראל מעצירת האספקה לעזה, וכתב: "תושבי עזה לא יגוועו ברעב לבד", ובכך הוא מאותת שמי שישלמו את המחיר הם החטופים. האיומים הללו מעוררים גיחוך. אין רעב בעזה, יש תעמולה שאינה מבוססת על המציאות.
מאז הפסקת האש נכנסו לעזה יותר מ־25 אלף משאיות סיוע, שכוללות מזון, מים, תרופות ואפילו מוצרי חשמל וטלפונים ניידים. ההערכה בישראל היא שכמות הסיוע שהוכנסה עד שהדרג המדיני עצר את המשאיות, מספיקה לחמאס לחצי השנה הקרובה.
החטופים שבידי חמאס לא נהנו מהסיוע שהוכנס לעזה ולא קיבלו אוכל. הצילומים שנחשפו בעת שחרורם מהשבי מעידים על כך שהורעבו באופן מכוון ושיטתי, וכעת חמאס מכריז על כוונתו להמשיך להשתמש במזון כעוד כלי נשק נגדם.
בכל עימות צבאי עולה השאלה לגבי גורלם של "הבלתי מעורבים", אותם אזרחים בעזה שאינם לוחמים. אלא שחמאס מטשטש את הגבולות בין אזרחים למחבלים. הוא השתמש באוכלוסייה כבמגן אנושי, מיקם תחמושת בבתים פרטיים, חפר מנהרות מתחת לבתי חולים ושיגר רקטות מאזורים מאוכלסים. ילדים עוברים חינוך להסתה בבתי הספר, בני נוער מאומנים לטרור מגיל צעיר. האם זה שמאפשר לחמאס לפעול מביתו הוא בלתי מעורב? לפי תפיסת חמאס, כל תושב בעזה מגויס למאבק.
הגבול בין מעורב לבלתי מעורב הופך אפור במלחמה על הישרדות. אוכלוסייה אזרחית משתפת פעולה מתוך פחד או מתוך אידיאולוגיה. כאשר ישראל נדרשת להימנע מפגיעה ב"בלתי מעורבים", נוצר מצב בלתי אפשרי. חמאס מנצל זאת לטובתו בעוד האחריות להשלכות המלחמה מוטלות על ישראל.
ישראל נמצאת במצב שבו כל היסוס או כניעה לתכתיבי חמאס משדרים חולשה ומעודדים את הארגון להמשיך בהתנהלותו הברברית. במשך חודשים ישראל התעקשה לאפשר הכנסת מזון ודלק לרצועה, מתוך הנחה שלחץ בינלאומי מחייב זאת, ושאולי ניתן יהיה להגיע להבנות עם חמאס. המציאות טפחה על פנינו. חמאס - לא רק שאינו מחלק את המזון באופן הוגן, אלא שודד את המשאיות ומוכר את המצרכים. מחבלים משתמשים באספקת הדלק והמים לתחזוקת המנהרות שבהן הם מסתתרים, ומשם הם מנהלים את הלחימה. בכל פעם שנכנסות שיירות סיוע, יש לכך מחיר ביטחוני, שהוא הפסקות אש זמניות, שמאפשרות למחבלים להתארגן מחדש ולפגוע בכוחות צה"ל.
מדינות במערב עושות שימוש נרחב במינוח "הומניטרי" - ושוכחות פרט חשוב. הסיוע ההומניטרי לא באמת מגיע לרעבים. אין זה סוד שמחבלי חמאס שולטים על המחסנים המרכזיים, משתמשים באוכל לטובת אנשיהם ומוכרים אותו לתושבים עזתים. גם האו"ם הודה שהסיוע נבזז על ידי חמושים.
עדיין קיימת בישראל תפיסה מיושנת, שאומרת ש"יש גבול למה שאפשר לעשות". זו תפיסה מסוכנת, שמונעת מאיתנו להפעיל את מלוא הכוח נגד אויב אכזרי. ישראל עדיין מספקת לעזה חשמל, אף על פי שהמחבלים משתמשים בו להפעלת תשתיות צבאיות. מים ממשיכים לזרום, אף שחמאס דואג למקורביו ולא לאוכלוסייה הכללית, והגיע הזמן להפסיק את החגיגה.
כאשר מתחיל הלחץ על חמאס, ארגונים בינלאומיים טוענים שישראל פועלת ב"אכזריות". ממשלות מערביות לוחצות לפתוח את המעברים. אך המפתח הוא עמידה איתנה והצגת הדברים בצורה ברורה: חמאס הוא זה שמונע מזון מהחטופים, אם העולם באמת דואג להם, עליו ללחוץ על חמאס. ישראל אינה מחויבת להמשיך להזרים משאבים לאויב. שום מדינה בעולם לא הייתה מספקת מזון, חשמל ומים לארגון טרור ששוחט את אזרחיה. מדיניות הכוח מוכיחה את עצמה – רק כשחמאס מרגיש שהוא על סף קריסה, הוא מתקפל.
הגיע הזמן להפסיק לנהל את המלחמה בכפפות של משי. המציאות ברורה. כל עוד חמאס חש שהוא יכול להמשיך לשלוט במצב, הוא לא יוותר על החטופים. הדרך היחידה להביא לשחרורם היא על ידי הצבת אולטימטום ברור: הפסקת כניסת מזון ומים לרצועה. ניתוק החשמל והמשאבים הקריטיים. החרפת הלחץ הצבאי בכל החזיתות. רק כאשר חמאס יבין שאין לו מוצא אחר, הוא ייאלץ להתקפל. אחרת, אנחנו משחקים בדיוק לפי הכללים שהוא מכתיב לנו.
