ג'רי גרסיה עדיין מת

בסוף דצמבר 2024 הגיע תורם של ה"גרייטפול דד" שיפרכסו אותם בקנדי סנטר בוושינגטון בטקס השנתי שהוא דרכה של אמריקה לתת כבוד לגיבורי התרבות שלה לפני שנכבשה בידי הניאנדרטלים משבט MAGA. לא בכדי חמד דונלד טראמפ להשתלט על הסנטר, להסיר ממנו את השם קנדי ולהחליף אותו בטראמפ; מן הסתם באותיות זהב עם שלט ניאון מהבהב וכל הצ'יזבורגרים שאתה יכול לאכול ב־3.99 דולר.

הוא גם מינה את עצמו למנהל שכיית התרבות הזאת. הניחוש הרווח - אם טראמפ לא יהפוך אותו לקזינו - שטראמפ סנטר יהיה ביתה של מוזיקת קאנטרי עם נציגי רוק דרומי כמו קיד רוק וטד נוג'נט. ההשתלטות העוינת על קנדי סנטר חשובה להבנת האסון שנפל על אמריקה.

דייב מתיוס ומוזיקאים אחרים עשו כבוד לדד ולבוני רייט, כאשר השרידים אסירי התודה ישבו בשורה הראשונה ביציע האורחים; דייב לטרמן, במראה רועה העיזים הקווקזי שלו, כינה אותם "עולם ומלואו". בוב וויר ישב שם עם פאות לחייו מחוברות לזקנו הלבן במלוא הדרו; ביל קרויצמן נראה כסבא מאגדות ילדים; ג'רי גרסיה לא היה שם. 30 שנה חלפו מאז מותו בקיץ 1995.

אין לי מושג כיצד הגיע לידי בגיל 16 Live/Dead" (1969)", אלבומם הכפול הראשון בהופעה חיה של ה"גרייטפול דד". באותם ימים היו בתל אביב כשלוש חנויות תקליטים שמכרו תקליטי רוק מחוץ לטריטוריה השגורה של הביטלס, המודי בלוז וקרידנס קלירווטר. הכפול של הדד הודפס על קרטון קשיח שניתן היה להגיש עליו מאזטים. זה לא היה אלבום שנמכר בישראל, ולא ידעתי דבר על הלהקה שנולדה ב־1965, התנחלה בתודעה בקיץ האהבה של 1967 בסן פרנסיסקו ושרדה אותו.

חוויית ההאזנה הייתה ראשונית וקוסמית; הצצה דרך החור בתקליט לעולם מוזיקלי קשה לעיכול. שכבתי בין הרמקולים של מערכת פיליפס עם צליל מתכתי מעצבן, מתבונן בחקרנות אנתרופולוגית בצילום הגדול שנפרש על פני העטיפה הפנימית הכפולה שבו נראו הדד מנגנים בהייט־אשברי, שהיה עמוס להתפקע במעריצים.

עדות ראשונה לנרקיסיזם היהיר והאקסטרווגנטי של ה"דד" הייתה העובדה שארבעת הצדדים הכילו תשעה שירים בלבד, כש"Dark Star" הבומבסטי מאכלס צד שלם על 23 דקותיו המאתגרות. חוץ מ"Turn on Tour Love Light" הקומוניקטיבי, שבו הצליח פיגפן מק'קרנן, סולן הלהקה והחלל הראשון שלה (שחמת הכבד), להלהיב את הקהל עם הפזמון החוזר, הבנתו המוזיקלית של נער רמת־חני הייתה מוגבלת מדי מכדי לפצח את "Live/Dead".

אלה לא היו זמנים קשים ומכוערים כימים האלה, אלא עידן שבו שוחרי תרבות אמריקאית ליקטו את הפריטים הרלוונטיים במשורה וינקו אותם בקשית. "Live/Dead" הגדיר את טינתי הראשונית לג'מים הארכניים ונטולי המשמעת של גרסיה, וויר, פיל לש, מיקי הארט, ביל קרויצמן ופיגפן, חברי הלהקה שהשתתקה חלקית עם מותו של גרסיה וקמה מההריסות בהרכבים מודולריים, שמות מתחלפים ונחישות להמשיך לנגן עד שאיבדה גם את פיל לש.

יסודות תפיסתם המוזיקלית של ה"דד" היו במקומם כבר ב"Live/Dead": גרסיה, גיבור הגיטרה המיתי שהגיע מרקע של פולק ובלו–גראס ועם בנג'ו ככלי הנגינה הראשון שלו, היה מחופר עמוק בקטעי סולו, חלקם מפוהקים, שלא הסתירו את שליטתו הפנומנלית בגיטרה; וויר, הילד, היה מופקד על אקורדים בגיטרה שנייה; לש, האינטלקטואל בין נגני הבס, בִמבם על בס שישה מיתרים; פיגפן שר וניגן במפוחית; הארט וקרויצמן הקישו בכל דבר מעץ או שהיה מתוח עליו עור ואפשרו לחבריהם לנוח כאשר לקחו בצוותא סולו תופים שנמשך עשר דקות ביום טוב וכפול ביום רע.

ה"דד" לימדו אותי להתנזר מהרעיון המוזיקלי הבומבסטי שנקרא סולו תופים. כאשר חברי להקה עם שני מתופפים לפחות יורדים לעשן סיגריה מאחורי הקלעים ומשאירים את המתופפים למשוגותיהם, אני הולך להכין סנדוויץ' ומתעדכן במתרחש בעולם.

מאז מותו של ג'רי גרסיה לפני 30 שנה החליטו שאריו שלא להמשיך ולהיקרא ה"גרייטפול דד". בפעמים שבהן חברו בהרכבים שונים, התגנדרו בשמות כמו "האחרים" או "דד בע"מ". אחת משלוש להקות הרוק האמריקאיות הגדולות של כל הזמנים (עם האחים אולמן והלהקה, סדר החשיבות עליכם) הבטיחה נעילה לפני כעשור באצטדיון Soldier Field בשיקגו.

היה דיבור של סוף דבר בחברת מעריציהם החרופים. ה"דד" התנהגו כמי שידם לא הייתה במעל, אבל הם היו בתמונה כאשר בתגובה להכרזה שמכירת הכרטיסים להופעות הפרידה המכונות Fare Thee Well, התנפלו על סוכנות הכרטיסים טיקטמסטר חצי מיליון אוהדים. חלק מהיושרה המיוחסת ל"דד" קשורה לתפיסתם הצנועה שבשמה מכרו תמיד את הכרטיסים באמצעות המנגנון המשומן שלהם וללא מעורבות צד שלישי כאשר כרטיס יקר לא עלה יותר מ־30 דולר.

ה־Dead Heads ידועים כחסרי אמצעים, וכדי לפצות אותם הם הוזמנו לקנות כרטיסים מוזלים למגרש החניה ולהאזין ללהקה שהיא חייהם עם חלונות פתוחים במכונית.

עניין מעיק תמיד הוא הבחירה במי שייכנס לנעליו של גרסיה כגיטריסט. היה טריי אנסטסיו מ־Phish; היו ג'ימי הרינג וגם וורן היינז, הגיטריסט הנפלא של האחים אולמן ו־Gov’t Mule, שכבונוס לכישרון הנגינה שלו דומה בחזותו הדובית הכבדה ובאצבעותיו השמנמנות לגרסיה (שאת אצבע האמה שלו כרת אחיו טיף בגרזן, בטעות כמובן). התשובות מגומגמות ומסגירות בעיקר שיקולים חבריים. גם, אבוי, ג'ון מאייר, גיטריסט המחמד מקונטיקט.

להשלמת התמונה נדחף מרטין סקורסזה, המדלג כברישניקוב מסרטי מאפיה לרוק. סקורסזה הכריז שהוא עמל על סרט תיעודי על הדד במלאת להם 50 וגייס את אמיר בר־לב שביים. ב־2021 הודיע סקורסזה על כוונתו לביים ביו־פיק על גרסיה עם ג'ונה היל בתפקיד גרסיה. בינתיים מביע סקורסזה עניין רב יותר בסרט על ישו ואחד נוסף עם ליאו דיקפריו.

בימים שבהם נמחקות להקות הרוק הגדולות של עברנו בשל תמותת חבריהן; עם גרסיה מת כבר 30 שנה; מפתיע לגלות טינה ועוינות עיתונאית לדד, שהבטיחו לרדת מהבמה לפני כעשור. עיתון כ"וול סטריט ז'ורנל", שרוק'נרול אינו הבשר ותפוחי האדמה שלו, פתח בהרעשה תלולת מסלול.
"הדד יורידו את המסך אחרי 50 שנות מוזיקה מדשדשת, נבולה, לא מקורית, מאוהבת בעצמה, נטולת חיות ואנמית של מסטולים; שארית מביכה של עידן שחלף.

ניתן רק לקוות שג'יימס טיילור יילך בעקבותיהם", כתב ג'ו קווינאן. "הם היו להקת הרוק הפרוגרסיבי הראשונה שלא הלהיבה, וג'טרו טול אחריהם. להקות רבות נשמעו כמי שהחמיצו את השלאפשטונדה שלהם באותם ימים, אבל ה"דד "נשמעו קטטוניים. לא היו להם מיץ ואנרגיה, וקטעי הסולו של גרסיה התחילו לעיתים בחודש מרץ והסתיימו באוגוסט. שנאתי את ה"דד" משום שהם לא היו מסוגלים לנגן מהר. לד זפלין, הביטלס, ספרינגסטין ואפילו שיקגו, ניגנו מהר. אפילו לא רוקרים מובהקים, טרובדורים כפול סיימון וקרול קינג, יכולים לנגן מהר ובכנות.

כל מה שהדד מנגנים נשמע כמו קינה יבבנית. כאשר התלוננתי על כך פעם בעיתון, קיבלתי מכתב מקורא שהסביר לי ש'הדד לקחו סמים כה רבים שנדמה להם שהם מנגנים מהר'".

עם צאתה לאור של Box-Set מונומנטלית לפני כעשר שנים ובה 14 דיסקים בזמן שמיעה של 38 שעות, כתב ג'יימס פרקר ב"אטלנטיק": "חשבתי שהמוזיקה התכתבה עם הרקע הפלגמטי, הנינוח מדי וסגנון החיים האיטי שממנו באו. המוזיקה שהדד מנגנים היא mellow ועמוסת grooviness, מצב צבירה שלעולם איני נמצא בו... הסרט 'The Grateful Dead Movie', שיצא להקרנות ב־1977, היה על פי גרסאות אמינות אכזבה כה גדולה לגרסיה שהוא שב להשתמש בהרואין".

צפיתי בכמה מסרטי ההופעה הבולטים של הדד, קראתי טקסטים מכוננים ורלוונטיים המתויקים בספרייה שלי והאזנתי, בעיקר במכונית ובנסיעות ארוכות, לאלבומים של הדד שאני אוהב. הדד חתומים על כמה מהאלבומים הטובים ביותר לנהיגה באמריקה שהם, לא במקרה, כמה מהאלבומים הטובים ביותר בתולדות הרוק.

כאשר אתה מציב את "American Beauty" ואת "Workingman’s Dead" הנפלאים שיצאו ב־1970 והמכילים את מיטב המנוניהם המיתיים, הקומוניקטיביים, המלודיים, הקצביים וההרמוניים בקריירה שלהם, קשה להאמין שאותם נגנים חתומים על כמה מהגרוטאות היותר מרופטות ברוק.

אני אוהב גם את "Europe '72" ואת "In the Dark", אך קשה להאמין למי שמתעלמים מהעובדה שמתישהו באמצע הקריירה שלהם החלו הדד בצעדת מוות במשעולי ההרואין, הקוקאין, האסיד והאלכוהול, לרוב כולם ביחד, איבדו את חוש המידה והקצב והתברברו ללא תכלית באלבומים ובהופעות שבהם נשמעו ונראו כלהקת זומבים אמבולטוריים.

ההופעות היו ממוחזרות עד זרא, נתון שמעריצים מסטולים אינם משגיחים בו אם יש די רעש לתפוס איתו ראש. הרפרטואר כמעט ואינו משתנה ונשען על מבחר להיטים אקלקטי לצד יצירות עמוסות מלל וקטעי סולו משמימים המדגימים באורח המצער ביותר היעדר כל קשר ותיאום בין הנגנים שרוב הזמן נשואות עיניהם לגרסיה.

במיטבו היה גרסיה גיטריסט בחסד עליון עם נגיעה קלילה כשל להקת עכבישים זריזה במיתרים וחוש לירי ומלודי נדיר. אבל בשנות ההתמכרות והחולי הוא ניצב על השטיחים הפרסיים שכיסו את הבמה, טובל במשמניו, גבר בשנות ה־40 לחייו בשיער שיבה עבות שלרוב היו קשור בקוקייה אחת אם לא בשתיים, מנותק מסביבתו ונדרש לבעיטה הגונה בישבן כדי להיחלץ מסולו שהלך לאיבוד בחלל החיצון כדי להניח ללהקה לשוב לשיר שאת תחילתו שכח.

לא רק שאף אחד מהם לא ידע לזוז מהמקום שבו עמד נטוע ונראו כאנדרטאות חיות לעצמם, מיטב בגדיהם היו אימוניות נוחות מוולמרט, סניקרס, טי־שירטס מוכות כביסה וגופיות קצרות מדי. הגדיל לעשות בוב וויר, שכנראה זכה מתישהו במחמאות על רגליו הדקות, שהופיע רוב הזמן במכנסונים קצרצרים כשל גרד מולר מנבחרת גרמניה בכדורגל בשנות ה־70; כל תנועה לא זהירה הסגירה הצצה לא הכרחית בחלקים נבחרים מהסרוויס שלו.

ב־9 באוגוסט 1995 מת ג'רי גרסיה בשנתו ב־Serenity Knolls, מרכז גמילה מסמים במרין קאונטי הצפונית לסן פרנסיסקו. הוא היה בן 53 ונראה בן 70. בנתיחה לאחר המוות נקבע שגרסיה מת ב"נסיבות טבעיות": התקף לב שהיה פועל יוצא של התמכרות להרואין וקוקאין שבגללה אושפז. הוא נמצא מת במיטתו; כל הניסיונות להחיותו עלו בתוהו.

בנוסף לשלל התמכרויות מתמשכות סבל גרסיה מסוכרת ומבעיות לב. בנוסף לפיגפן, שמת ב־1973, שכלה הלהקה את הקלידן ברנט מיידלנד ב־1990 ולא ממנת יתר של גרנולה. לפני שנקבר בטקס אינטימי, שכב גרסיה בארון פתוח, לבוש בטי־שירט שחורה, מכנסיים עם גומייה ומעיל רוח. אפילו בוב דילן הגיע.

אין עוררין על המקום שמאכלסים הדד בשורה הראשונה של הרוק האמריקאי. אני מוכן להתווכח עם כל אחד ובכל מקום שהם מזדנבים בתחתית העשירייה הפותחת, אבל אם תשומת הלב של ה"ניו יורקר", השבועון גבה המצח לאינטלקטואלים יהירים הוא אינדיקציה, די בעובדה שלפני שנתיים הקדיש השבועון 10,000 מילה לדד ולעולם שבראו בצלמם. כמקובל בשבועון המכור לפרטים קטנים וידוע במחלקת האימות העובדתי המיומנת שלו, היה דיוקן הדד מלא בזוטות להתפקע.

מהקמתה של הלהקה ב־1965 עד מותו של גרסיה ב־1995, השתתפו הדד ב־2,318 הופעות שכ־2,000 מהן זמינות בקלטות או בדיסקים. בארכיון המוזיקה החיה שלהם שנמסר לאוניברסיטת סנטה קרוז, יש 8,976 הקלטות, שזה כ־6,000 יותר מלכל להקה אחרת. תרומתם המשמעותית של הדד לעסקי המוזיקה הייתה החלטתם שבניגוד ללהקות אחרות שהקפידו לפשפש בכלי הצופים ולהחרים מכשירי הקלטה, גרסו גרסיה וחבריו כי כל הופעה היא קניינו המיידי והרוחני של האוהד, שרשאי להקליט אותם בכלים האלקטרוניים העומדים לרשותו.

ההחלטה הזאת היא שעומדת בבסיס קיומן של אלפי הקלטות בוטלג של הלהקה. תפיסת העולם הדמוקרטית הנאורה לא גרמה לפיחות משמעותי בשונאיהם. בדיחות רבות רצו על חשבונם. "מה אומר Dead Head כאשר עוברת השפעת הסם? איזה מוזיקה דפוקה". יותר מכל להקה אחרת מסדר הגודל והמוניטין שלהם, טווחו הדד בעוינות חמוצה.

כקביעתו של מבקר הרוק הנחשב דייב מארש ש"הדד היא הלהקה הגרועה ביקום". על שני המתופפים, הארט וקרויצמן, נאמר שהם נשמעים כמו סניקרס במייבש כביסה. לפני שעבר למכנסי ברמודה - אחרי שבוב וויר העביר את שנות ה־80 במכנסונים לוהטים וגופיות קטיפה - המראה המטריד יותר היה של גרסיה שתועד ב־1984, כשהוא מנמנם על המיקרופון ומגיר עליו ריר. נכתבו עליהם דוקטורטים ומחקרים אוניברסיטאיים, כמו המאמר מ־1999 שכותרתו הייתה "מדוע כה רבים מה־Dead Heads יהודים?".

הניסיון לענות על השאלה כלל גיוס הגולה היהודית חסרת השורשים וטרמינולוגיה כמו "נשמה" ו"חברה".

מכל קטעי הגיטרה הרבים שעליהם חתום גרסיה, אחת הקביעות המרתקות היא שתרומתו הגדולה ביותר היא קטעי הסולו ב־pedal steel guitar השזורים כתחרה ב"Teach Your Children" של קרוסבי, סטילס ונאש. לבדו ועם הדד נחשב גרסיה לגדול הפרשנים של בוב דילן. דיסק אחד כזה נקרא "Garcia Plays Dylan" ובו הוא מנגן ושר לבדו משירי דילן. אלבום דילן של הדד נקרא "Postcards From the Hanging".

האלבום שהקליט דילן עם הדד ב־1986 הוא אחד האלבומים הגרועים בקריירה שלו, בעיקר משום שהדד גררו אותו למחוזות הגרובי המלנכולי והאנמי, מקום שנמצא בהיפוך מוזיקלי למחוזות הנפש האותנטיים של דילן. בקיץ של 1986 שקע גרסיה בתרדמת סוכרתית וכמעט מת. כאשר התעורר מהתרדמת, גילה כי שכח לנגן ולדבר והעביר חודשים ארוכים ומפרכים כשהוא מלמד עצמו מחדש לדבר ולנגן בגיטרה ובבנג'ו. מומחים טוענים שגרסיה שאחרי התרדמת אינו דומה לגרסיה שאחריה וכי איבד את יכולתו הווירטואוזית כנגן.

מאוחר יחסית למי שמחזיק עצמו כבקיא ומעורה, גיליתי את הקשר המוזיקלי בין הגרייטפול דד והאחים אולמן, כולל אלבום משולש אחד שבו ניגנו יחד ובנפרד. דוויין אולמן וג'רי גרסיה היו חברים טובים. שניהם מתים וספק אם הם אסירי תודה.