בואו נתחפש לרגע למדינה נורמלית, מקום שבו משלמים מס באחוז ריאלי לשכר, וצורכי הביטחון נענים על ידי מחויבי גיוס המבינים את תפקידם ההיסטורי. בואו נתחפש לרגע למדינה נורמלית שבה שרים עובדים למען הציבור ולא רק למען בוחריהם, היהלומים נמצאים על טבעות ולא ביומני הפגישות, חינוך הוא באמת חינם, והמילה "ממלכתי" איננה רק על שערי בתי ספר שאיש כבר לא רוצה לדרוך בהם.
במסיבת התחפושות של המזרח התיכון, ישראל עשויה לזכות באחד משלושת המקומות הראשונים, לצידן של מדינות תיווך המממנות טרור, החיות בכפיפה אחת עם מנהיגי שחרור עממיים בסוריה שמתגלים כרוצחי ג'יהאד עולמי, ובסמיכות לאימפריה עות'מאנית אובדת דרך, שהייתה עד לא מזמן יעד תיירות למיליוני ישראלים שנהנו גם משירותי רפואה אסתטית זולים ברמה טובה. הבזאר הטורקי הוא מבואה לפורים מזרח־תיכוני שלא צריך חג על מנת לציינו. כולם כאן מחופשים כבר שנים, כן כן, גם אנחנו!
תארו לכם עולם יפה, מקום שבו התחפושת מצחיקה את הסובבים ולא מהווה תלבושת קבע לנוכחים כולם. כמה נעים היה לחיות במדינה שבה אין פקקים ולא משום שנוספו כבישים - כי לומר שאין מספיק כבישים זה תמיד קל - אלא משום שהיינו מתאימים את שעות העבודה לקצב התנועה, מייצרים בדיקות ושירותים חיוניים בשעות ליליות, עובדים קצת יותר מהבית ופחות מבלים בין מכוניות.
אולי בעולם שמחוץ למסיבת הפורים היינו מקפידים לנסוע ברכב בתפוסה מלאה באופן אישי ובפחות רכבים בפקק באופן קולקטיבי. זה דורש מעט מאמץ, אבל כמו במשבר האקלים, כשלא עושים מאמץ – בסוף משלמים מחיר לא קטן.
התחפושת איננה פוסחת על איש, וגם אנחנו צריכים להביט במראה ולנסות להסיר לפעמים את האיפור, וזה לא קל. את העצבנות בירידה לכביש המהיר או את הלחץ בבוקר עם הילדים, את הציפייה הנמוכה מנותני השירות ואת חוסר היכולת לפרגן בנדיבות גם כאשר זה לא נראה נדרש. מי אמר שפורים איננו הזדמנות להביט קצת על עצמנו במקום ללעוס עוד אוזן המן?
בואו נתחפש לרגע לשכנים טובים לסובבים אותנו, כאלו שנוהגים באופן מכני להתעניין בשכן נבחר, בין שהוא ערירי ובין שהוא הורה צעיר, ואולי לאמץ שאלות כמו: האם אתה צריך משהו? ואיך אפשר לעזור? בואו נתחפש ליצור שיכול לעשות משהו אחד ביום עבור מישהו שאין אנו תומכים בו ושחושב אחרת. פורים במלחמה הוא הזמן לעשות דברים שאינם בהכרח נוחים, למען כלל המשתתפים בנשף. אחרת לעולם קבוצת הקאובויים תישאר נבדלת מקבוצת המלכות אסתר, והאינדיאנים של פעם יעמדו בצד על שלל נוצותיהם. כך היינו פעם, שלוש־ארבע תחפושות, והיום כבר קשה להבחין למה התחפשת וצריך לשאול במבוכה.
יש פחות קפצונים באוויר, פחות משלוחי מנות, כי הכל בביט. תחפושת היא מצווה לשכוח את המציאות לרגע ולייפות ברוח שטות את פני הדברים. אבל בינינו, אנחנו מחופשים כבר שנים, ולא מתוך מצווה, והדברים לא באמת נראים יותר טוב.
זקנה תימנייה אמרה לי פעם את המשפט שהולך איתי שנים: "בחור צעיר, תוריד את המשקפיים, החיים הם בתלת־ממד". כמה נכון וכמה חכם. אז בפורים הזה בואו נתחפש למשהו שלא דורש איפור כלל, לא מחייב רכישת ביגוד ליום אחד, ושעושה טוב מבפנים ומבחוץ. אין בעיה לעטות איזו פאה או קצת אודם, אבל התחפושת שלנו היא בפנים. בדיוק כמו החיים, שהם באמת בתלת־ממד - התימנייה הזקנה צדקה. אין לנו לאן וממה לברוח, אז פשוט נהיה מי שאנחנו בגרסה הכי טובה שיש, זה אפשרי והגיע הזמן.
משתה מזרח־תיכוני
בואו נחפש את חברי הכנסת שלנו, אם אנחנו מסוגלים למנות יותר מ־30 שאנו מכירים. אנשים שכל אחד מאיתנו יכול להקשיב להם, כאלו שאומרים בסוף כל התבטאות משפט אחד גם עבור הצד השני, זה שלא בחר בהם ואולי גם לעולם לא יבחר. בואו נתחפש לקהל הצופים של ערוץ הכנסת ונביט בחמלה ובענייניות על כל מה שקורה שם, כי גם בקרבם יש אנשים מחופשים, וכולם משתתפים בנשף הפורים הישראלי, כחלק מהמשתה המזרח־תיכוני.
הבה נוריד את שכבת הציניות העוטפת אותנו כמו מייק־אפ תמידי, ונתגאה קצת במה שיש לנו. בקיבוצים שחוו שואה ומהם תצא התקומה, בכוחות המשטרה והביטחון שקפצו אל התופת, ובחיילים שעומס הפעילות המונח על כתפיהם לא מזיז להם כלל.
בואו נתחפש לרגע לעם הגאה במדינתו, בוויכוח שבה ובקושי הנכפה על כולנו, בשירותי הבריאות שבהם אנחנו מובילים בזמינות בדיקות ברמה בינלאומית, בבתי החולים שאחד מהם זכה למקום שמיני בעולם ברמתו - וכל הכבוד לשיבא תל השומר, בשירותי הכליאה השומרים על כולנו בצלם אנוש גם אל מול הנוראים שבבני האדם המוחזקים אצלם, באיגודי העובדים שמזמן לא שורפים פחים, אלא עושים עבודת קודש באיגוד בהגנה על העובד הבודד והחלש. יש המון במה להתגאות במסיבת התחפושות שלנו, לא צריך את פורים בשביל לראות את זה, רק קצת להוריד מסיכות.
דפי עיתוני השבת יהיו מלאים באקטואליה, מדובר צה"ל ועד קטאר, מלחימה מתמשכת ועד לנשיא ארה"ב, וניתן לומר שתחפושות אין לאיש. אבל עיתוני סוף השבוע בנייר מודפס יכולים לשמש ספרות זמינה וקלילה למבט־על ולדעה קצת אחרת. בואו נתחפש לאנשים מחפשי משמעות ולא רק הערכות מקצועיות ופרשנות, נביט על פורים בראייה אזרחית קולקטיבית מפוכחת וחיובית, ולא בשל ציווי דתי כזה או אחר.
פורים שלנו - אוזני המן ורעשנים - שלוב בחגים של שכנינו המוסלמים בחודש הצום והתפילה, הרמדאן. בואו נתחפש למי שמכבד גם אותם, כי כבוד אינו דורש הסכמה, הוא מצוי בין יריבים ועמיתים, הוא קיים בין נושאים ונותנים ובקרב לוחמים.
קחו את המילים הללו אל מול המראה ותשאלו את עצמכם כמה איפור נצטרך להסיר על מנת לעטות את המסיכה הנכונה, על מנת שנוכל באמת להיות קצת ולרגע עצמנו, לראות את המציאות באור שממנו ניתן לזרוח ולא רק קצת. לראות את עצמנו כפי שהיינו רוצים, לא כפי שנגזר עלינו, לראות את הסובבים אותנו כפי שהם היו רוצים שנראה אותם. כי אפשר להזמין לסעודה גם את הצם וגם אם אינו מתחפש, ואפשר ללכת אליו בסוף היום. לא צריך להתחפש בשביל זה, או אולי צריך, ושכל אחד יחשוב על מלבוש המתאים לו.
פורים אינו רק תחפושות, והוא לא רק לילדים. יש מגילה ויש הלכות, יש סעודה ויש משתה, עדלאידע שכולם מחכים לה, והכל כדי להתבונן לרגע בפרצופנו האמיתי. אבל פורים לא חייב להיגמר בבית הספר ולא צריך להימשך רק יומיים. הוא גם הזדמנות טובה לעתיד לבוא.
קחו קצת מפורים הזה, גם אם לא התחפשתם, תנו קצת בפורים הזה כפי שלא נתתם, זכרו כי יש אנשים מחופשים בכל השנה, הם יושבים עכשיו בטנק וביומן המשטרה, הם ימתינו לכם במיון במהלך משמרת ארוכה ויצילו את חייכם. ויש אנשים שלא יוכלו להתחפש השנה, כי הם עדיין לא שבו, ואנו מייחלים לכך מעבר לכל דמיון ומחזקים גם את ידי בני משפחות השכול שעטו על עצמם מסיכה שלא תוכל לרדת מפניהם עד יומם האחרון.
אך בתוך כל אלו, יש אור קטן של תקווה. כי יש כאן חבורה שנקראת אזרחי ישראל, במסיבת תחפושות בלתי נגמרת, ואם כל אחד יסיר מעט איפור, כולנו נוכל להתחפש למה שבאמת רצינו, כמו ילד קטן המתכונן להיות משהו אחר, ולא לרגע. אז באמת נוכל לומר שהתימנייה הזקנה צדקה ושהחיים הם בתלת־ממד. בואו נתחפש למשהו טוב.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
tguvot@maariv.co.il
