האירוע המשמח של "הנורמליזציה" בגליל העליון היה הניצחון בבחירות הדחויות של אביחי שטרן, ראש העירייה של קריית שמונה, על אלי זעפרני, שנתמך בידי אבי ואם האומה, וכמובן בידי חברי הגועליצייה של הליכוד.
לא נתנו לאביחי סיכוי בבחירות מול נציג של הגועליצייה בעיר, אבל מהלך פוליטי בסיבוב השני, שכלל חיבור לש"ס בקואליציה העירונית, התברר כנוקאאוט. עכשיו מירי "המחוננת" רגב תיאלץ לירות את אבן הפינה לתחנת רכבת בעיר סופסוף. היא דחתה, לדבריה, את האירוע של אבן הפינה, כדי לעשות כבוד ולתת הרבה בכפיים לאלי זעפרני.
הקטע המעניין בסיפור הוא שגם אביחי שטרן הוא חבר ליכוד. אבל הוא לא השאוויש של אבי ואם האומה. הוא בסך הכל ראש עירייה בתקופה הקשה ביותר של העיר מאז הקמתה. וקריית שמונה למודת סבל ואבידות ממלחמות ומבצעים, אך הפעם זה היה שונה, הפעם כל אוכלוסיית העיר פונתה.
בשיפודייה של עובד חגגו את הניצחון. ביום הבחירות של הסיבוב השני סגרו את המסעדה, האבא והבנים יצאו לרחובות לעבוד בשביל אביחי. "נגמר, קוף, נגמר. לא רוצים יותר קומבינות וחאווה למקורבים של עשרות שנים. גדלנו כאן, אנחנו יודעים הכל, אנחנו רצינו את אביחי שיעבוד בשבילנו, הצעירים, לא בשביל החליפות של ירושלים. נו, איך הקבב, קוף, אבא מכין את השיפודים בידיים. תגיד מילה טובה, למה תמיד הפרצוף שלך עצוב?".
"הכל יופי, טעים לי, באמת".
"יש עליך. בוא רגע למטבח, תגיד שלום לאבא".
הלכתי לברך אותו בשלום, שיש לו ידיים טובות, באמת. האוכל מצוין, הסלטים טריים, מה צריך יותר? הגעתי למסעדה עם דוד אזולאי, ראש מועצת מטולה ועם ארזה, תושבת המושבה שהיא חברה שלי המון שנים. בסיום הארוחה, כשרציתי לשלם, אמרו לי שכבר שולם, דוד סימן מהשולחן שזה עליו והוא הלך לשלם. ניסיתי להתווכח, אבל ארזה אמרה לי: "קוף, די. זה שלהם, אל תתווכח. אתה לא בבית שלך בתל אביב".
בשנים האחרונות שבהן אני נוסע למטולה, המסלול הוא קבוע. עצירה בבת שלמה, בגט עם חביתה וסלט, אספרסו וסודה ויאללה דיו־דיו, עד לבית של ארזה. השנים האלה כמובן רצופות באסונות, קורונה ומלחמות, מבצעים וקטיושות. אבל שום דבר לא היה כמו המלחמה הזו. קטיושות הן לא כמו בורקאן של 110 ק"ג חומר נפץ, המושבה חרבה.
70 מבנים מ־650 מבנים במושבה חרבו, עוד מאות ניזוקו. חלק גדול מההרס עדיין נוכח. מה שהחל בהפקרה, מתבטא כעת בהפקרות. הגועליצייה לא שם, היא מגיעה לקריית שמונה כדי להשפיע על בחירות, אבל חבריה לא משקיעים זמן נסיעה של עשר דקות כדי להגיע למטולה, יישוב שהוא מובלעת מוקפת בשלושה צדדים של האויב. התושבים כבר הסתגלו להיות מופקרים, שאף אחד לא סופר אותם. ההפקרה וההפקרות לא החלו עכשיו, זה תהליך של עשרות שנים, אבל הפעם זו מלחמה של שנה וחצי.
הגעתי לחמ"ל העירוני, שעד לפני כמה שבועות היה גם החמ"ל הצבאי. אבל מאז שאלוף פצ"ן ומפקד פיקוד העורף הודיעו לעולם שמטולה "ירוקה" וכל התושבים יכולים לחזור לביתם (גם אלה שאין להם בית לחזור אליו, כן?), צה"ל ניתק מגע, כבר אין סינרגיה, יש "נורמליזציה".
לפי מרשם התושבים בזמן המלחמה, גרים במטולה 2,400 תושבים.
עד ל־7 באוקטובר גרו שם 1,760 תושבים, שהתפנו כולם עד ל־16 באוקטובר 2023. הריבוי הלא טבעי הוא סוג של סטארט־אפ של סטודנטים מתל חי בעיקר שגרו בשכירות בצימרים במושבה, ושינו כתובת הרבה לפני כדי ליהנות מהקלות מס של קו העימות, ניצלו את המצב כדי לזכות במענק של מפונים. את השכ"ד החודשי הם לא שילמו, אבל מענק הם קיבלו. כן, היידעלך שלנו הם אור לגויים.
בגלל ההתנהלות הזו, בין השאר, נורא אוהבים אותנו בעוילם־גוילם. איפה שיש קומבינה, היכן שניתן לחתוך פינה או איזה "גנאייט", תמצא יידעלה, או הרבה יידעלך.
נכון להיום חזרו להתגורר במושבה 203 תושבים, רק כאלה שאין להם ילדים במערכת החינוך. אין בית ספר במטולה, הוא נפגע במלחמה. גם אולם הספורט החדש, שנחנך כשנה לפני המלחמה, נחרב. עלות הפרקט באולם היא כ־450 אלף שקל. מס רכוש אישר 300 אלף שקל. למה? ככה. מהיכן תגיע היתרה? מתרומות.
לסמוצ'קנע גרנד מייזר, משה גפני ויצחק גולדקנופף אין געלט־קוידש לממן, נגמר להם הגעלט בחאפצע־מנמצע הגועליציוני. צריך לדאוג לאברכים, נעבעך, לא לתושבים שהם מגן אנושי מפני חיזבאללה. קוראים לזה נורמליזציה.
סמוצ'קנע גרנד־מייזר הגיע רק פעם אחת בתקופת המלחמה למטולה. הוא נורא עסוק בפוליטיקה דרעק. הייתה ישיבה עם פרוטוקול כתוב. הוחלט שהתושבים יחזרו בסוף שנת הלימודים ב־1 ביולי. כתוב, כן? "שרייב־דו" (תחתום כאן) ביידיש של סמוצ'קנע־גפני־גולדקנופף־זאב אלקין, אבל זה פארש, כמו תמיד בפוליטיקה דרעק. בדרך לירושלים הפרוטוקול הפך לאשפה. חזרו לתאריך היעד של 1 במרץ.
דוד אזולאי לא ויתר. במימון של יזמים, המועצה עתרה לבג"ץ, בנימוק שהיישוב אינו מוכן לקלוט את התושבים: אל"ף, הם פוחדים, הם רואים את האויב בעיניים, בכפרים ממול. הם זוכרים מה קרה בעוטף עזה. הם כבר לא חוששים רק ממנהרות, אף שרימו אותם שהם הוזים ואין דבר כזה. הם חוששים ממחבלים שירוצו קדימה; בי"ת, אין תשתיות מינימליות; גימ"ל, אין מערכת חינוך, גני שעשועים, מתקני ספורט, הכל נחרב.
כשמדברים על יזמים פרטיים שנרתמו למאבק, רואים אותם בשטח. אחד מהם הוא רונן אלעד, יזם ואיש עסקים, שנרתם לסייע, מול הבירוקרטיה המטונפת. בעברו היה לוחם בשייטת 13, שם למד לא לוותר לרעים, אף פעם. ישנם עוד גורמים, קצינים בכירים במיל' עם קשרים מסועפים ולא פראיירים כלל. הם אלה שארגנו השבוע באמצעות הג'וינט, ביקור של כ־40 מנהלים בכירים בחברות עתירות ממון, כדי לסייע כספית למושבה.
לא רק עשירים מגיעים לגליל העליון כדי לסייע. עובדי מחלקת ההנדסה והבינוי של עיריית תל אביב התגייסו למבצע של שיקום הקיבוצים: משגב עם, מלכיה ויפתח. הם בנו מחדש את המדרכות בקיבוצים, שיפצו את האולמות, את המועדוניות לקשישים, צבעו מחדש כל מה שנדרש לצבוע – ועזבו בשקט בלי יח"צ ובלגן, כמו הבלה־בלה ההיסטרי של דיירי אגם הדרעק.
עובדי מחלקת התברואה של עיריית רמת השרון התגייסו למבצע פינוי האשפה בתחומי קריית שמונה. באמת שאפו לעובדי העיריות האלה. הם מחליפים את ההנהלה הקורסת מהאטימות וטמטום החושים של המדינ'ע. רק להצטלם יודעים באגם הדרעק, וגם את זה הם לא עושים מספיק טוב.
עד תחילת הסיור התמקמתי מחוץ לחמ"ל, להפסקת סיגריה ארוכה. כיתת הכוננות של המושבה מונה 31 מילואימניקים, כולם תושבים. התברר לי שהם מכנים את דוד אזולאי "ארדואן", רבים איתו כל יום בגלל אינטרסים שונים, אבל אחרי הריב הם שואלים אותו: "מתי אתה נכנס למטבח להכין לנו שניצלים? אנחנו רעבים".
אביב, אחד מחברי הכיתה, הגיע מסיור עם ריינג'ר. "מה קורה, קוף? באת לבדוק שאנחנו עדיין בחיים?".
"לא", השבתי לו. "ידעתי שאתם בחיים, אבל אתה קורא לזה חיים, שנה וחצי במילואים?".
הוא צחק. "עזוב אותך, אנחנו לא סובלים".
"מה עם הילד, אביב?".
הוא ינק מהסיגריה, וענה: "כרגיל. סמל מחלקה בגולני. ביקשו ממנו ללוות טירונים במסע כומתה, הוא הסכים. מה יגיד להם, לא?".
"הוא יוצא לקצונה?".
"לא, נגמר לו. לפני המלחמה ואחרי קורס מ"כים הוא רצה מאוד, קוף. המלחמה שינתה לו את הראש. הוא אכל חרא בכפיות, לא היה להם קל לגולנצ'יקים".
שאלתי אותו על החיבור לכוחות המילואים שהגיעו להגן על המושבה. "וואללה, תקשיב. אני חטיאר בן 56. ברגיל אני עוד מתנדב במילואים להיות קצין ליווי למשפחות חללים. אבל במלחמה הזו נשארתי כאן. הגיע גדוד של יוצאי יחידות מובחרות, הכי שפיץ שיש במילואים. הם פחדו מאיתנו, הזקנים, שלא נפלוט כדור ונוריד להם רגל. ממש שמרו מרחק... חחח... חחח".
התפוצצתי מצחוק, אפילו הסיגריה עפה לי מהיד. הוא המשיך. "אבל בליל הבורקנים, כשאכלנו פה מטח של תשעה טילים, הם הבינו את החשיבות שלנו. ליד הבית של פכטר (בנו של רב המושבה שנפטר לפני כמה שנים. הבן בכיתת הכוננות), הייתה פגיעה ישירה. היה שם כוח של מילואימניקים ומישהו צרח 'יש לכודים, כולם לכאן'. אתה יודע, אנחנו לא צריכים ווייז במושבה, רצנו ברגל, ושאר המילואימניקים המתינו להנחיות של המפקדים באיזור.
"הגענו לבית, היה עשן שחור, שמתי את החולצה על הפרצוף ונכנסנו פנימה. הבית קרס, היה חושך וחיפשנו בידיים את הלכודים. מתחת להריסות שכב המ"פ, הוא איבד את ההכרה בגלל שאיפת עשן. לא יודע מאיפה היה לי את הכוח למשוך אותו החוצה. הייתי בטוח שהוא גמור, כולו היה שחור. רק אחרי שהוצאנו אותו, התברר שהוא אתיופי, שבאזרחות הוא שב"כניק. טיפלנו בו ואחרי שהתאושש, חיבקתי אותו כאילו הוא טהוניה, או ההיא שהייתה מלכת יופי... נו, איך קוראים לה". אתה מתכוון לטיטי איינאו, עניתי לו. "כן, כן", הוא השיב. "אני לא אשכח את הלילה הזה בחיים, אני נשבע לך. אבל אחרי הלילה הזה הם התחילו לספור אותנו".
מאוחר יותר יראה לי דוד אזולאי שכל הגדרות עם הצמחים בחצרות של בתי המושבה פרוצות, כי כוחות המילואים רצו בין החצרות ולא ברחובות, כי חיזבאללה תצפת על כל תנועה של חיילים במדים. הם ידעו שאין תושבים.
יצאנו לסיור באוטובוס. אזולאי הסביר לאורחים מה קרה כאן ביישוב מאז 7 באוקטובר. לא הייתה טלפוניה. "תביטו לצידי הדרך", הוא אמר, "תראו את הכבלים של הסיבים האופטיים. סללנו כאן שבעה ק"מ מעמוד לעמוד בלילות. חיזבאללה הורידו לנו את כל המצלמות. כיתת הכוננות רצה מעמוד לעמוד מחוץ לבתים, כדי שנוכל לתקשר ולתאם בין כל הכוחות שהיו פה. כיבוי אש היה באחריותנו. אכלנו כאן גם פצמ"רים עם זרחן.
על אחת מהן שלא התפוצצה, נפל, זיהינו כיתוב בעברית עם מספר סידורי ושנת ייצור 1978. אז צה"ל חימש את איראן, שנים אחר כך הם העבירו את התחמושת לחיזבאללה. תביטו כאן משמאל, תראו מה הנזק של פצצה כזו, איזה אפקט יש לה ובאיזה רדיוס".
הגענו לשכונת הר צפייה, שמשקיפה על כל דרום לבנון. התמקמנו בבית שכל הקומה השלישית שלו נחרבה מפגיעה מכינון ישיר. מס רכוש קבע שניתן להשאיר את הרצפה, ולשקם רק את הקומה השלישית. יש רק בעיה קלילה, אין רצפה. יש רק יציקה שהתפרקה מההדף וקורות עץ, חייבים להחליף אותה, הבית לא ראוי למגורים ולא לשיפוץ. אבל נגמר כל הגעלט־קוידש, הלך אצל החניוקים. אז מס רכוש קבע לשפץ, ואם יתמוטט הבית מהבנייה, אז ייפול, קורה, לא? ואז יבנו את הקומה השלישית מבלזה של טיסנים. זה זול, אז זה מתאים.
אזולאי סרק לנו את המוצבים שצה"ל הקים על קו הגבול. "שימו לב. מסתלבטים עלינו. לא למדו כלום מ־7 באוקטובר. חמישה מוצבים לרוחב קו גבול של 130 ק"מ. זה כלום, פשוט כלום". הוא הראה לנו את קילה, כפר שמונה כ־12 אלף חיזבאללונים. "אנחנו חוזרים לתקופת הלא מעורבים. מוכרים לנו סיפור שהם לא מחבלים. מה הם בדיוק? חקלאים?".
אזולאי הסביר שיש גם כפרים של נוצרים בקו, אבל חיזבאללה נכנס לכפרים, ירה ועזב את הכפרים, כי ידעו בארגון הטרור שלא נשמיד את היישובים האלה. בהמשך הוא הצביע על מתקן לטיהור שפכים, בסמוך לגבול. "שמונה שנים הם בונים אותו. התחננתי לדרג הפיקודי של הצבא שמטוס קרב יוריד את המתקן הזה, כל הקודקודים אמרו שזה בלתי אפשרי, כי זה מתקן אזרחי.
האזרחי הזה מתכוון להזרים את השפכים לנחל עיון, ולזהם את הכנרת. כל הבתים שחיזבאללה הוריד לנו, זה לא מבנים אזרחיים? מה זה מבנים צבאיים. ככה לא מכריעים מלחמה, פשוט דוחים את ההכרעה לעתיד".
אחרי שהאורחים של הג'וינט עזבו, הוא אמר לי: "קוף, אני שירתי כאן הרבה שנים בקבע. הצבא לא יכול להסתלבט עליי, אני מכיר פה כל נקיק. אתה יודע מה ההבדל בין המלחמה הזו לבאה אחריה? במלחמה הבאה לא יפנו את התושבים. יהיו פה אבידות בנפש, אני לא רוצה לתת אומדן, אבל הרבה אבידות בנפש. הרי כולם בוכים עכשיו כמה עלה להם פינוי התושבים, שזו הייתה טעות. אין מול מי לעבוד פה. זה אוכל אותי".
בדרך חזרה עברנו דרך הגדר הטובה, שאף פעם לא הייתה טובה לאף אחד. גדוד מילואים נמצא שם לאבטחה. "אתה מבין, קוף, יש פה גדוד. לפני המלחמה הייתה פה רק פלוגה, והחיילים התחבאו מאחורי התושבים, כאילו חיזבאללה לא מכירים כל מטר רבוע כאן. אם יש גדוד, אז איך מטולה ירוקה? ראית את הדגלים הצהובים של חיזבאללה ביישובים שלהם? אלה לא דגלים של בית"ר ירושלים או מכבי ת"א, גם לא בכיכר החטופים.
אלה דגלים של טרור, לא דגלי לבנון. אנחנו נותנים להם לעשות מה שהם רוצים. אז איך יחזרו תושבים? אני מעריך שלפחות 30% מהתושבים לא יחזרו בעתיד הקרוב".
המוצב דבוק לחומת הגבול. גם בעוטף עזה הייתה חומה, כן? ארבעה מילואימניקים ראו אותנו משוטטים שם, הם היו בעמדה בתוך הגדר. אף אחד לא שאל אותנו מי־מו־מה־אתם עושים פה. נורמליזציה אומרים לכם, שיגרע. איני רוצה לחשוב מה יקרה במוצב, אם החיזבאללונים יחפרו מנהרה מתחת למוצב והחומה, ימלכדו ויפוצצו אותה. אסור אפילו לחשוב.
מס רכוש עולה בכל שיחה עם אלה שכן חזרו. בבית של רונית, חברה שלי ואחות של ארזה, נפגע הממ"ד מרסיס של טיל שפגע בבית לידה. ראיתי את החור בביקור קודם שלי ביישוב. בנוסף החיבור בין הממ"ד לבית לא תקין. גם החדר של הבן שלה נפגע כתוצאה מהדף של טילים שנפלו בשכונה. היא קו ראשון. היא לא רוצה לדבר על התסכול מול מס רכוש, אבל אני מכיר את הפרטים מעוד חברים שלי. אין סודות במטולה, תמיד היא הייתה כמו פייטון פלייס של גרייס מטאליוס. כולם יודעים הכל על הכל.
"שמע, קוף, זה סיפור מחלם", סיפר לי אחד משכניה. "באו מס רכוש, אמרו לה, נתקן את הממ"ד. אם תהיה התלקחות, שתרד למקלט. שו־האדא? המקלט הרי לא תקין. על החדר של הילד, אמרו לה כלום לא קרה, שהילד יישן בסלון. בואנ'ה, זה ילד בן 28, יש לו בת זוג. מה זה שיישן בסלון? לקחו בית של ארבעה חדרים, עשו ממנו שניים? מה נסגר עם הטמטום הזה?".
הבית של אמיר, אח שלהן, הוא הקדמי ביותר בגבול. חציו בנוי בכלל בתוך לבנון. הוא יצא בזול, רק החלונות נשברו ומס רכוש הבטיח לתקן. בחצר של הבית הזה העברתי חלק ממלחמת לבנון השנייה. שכבנו שלושה על מזרנים בחצר, אני, אמיר וחברו יעקב רוזנפלד ז"ל, שייהרג בתאונת טרקטור מקברית, שבע שנים מאוחר יותר. שלושתנו הסתלבטנו על הטנקים שפרצו פנימה ופירקו את כל המטעים בדרך. אחרי שנמאס ליעקב, הבעלים של מסעדת "החקורה" מהמלחמה, הוא עבר לגור בדירה שלי בתל אביב, כי נשארתי לשדר מהצפון.
עכשיו צה"ל הקים מוצב קטן מתחת לבית, עם גנרטורים וכל הג'אז הזה, עם רעש מטריף. מעניין יהיה מה יקרה כאשר ג'יזל, רעייתו של אמיר, תשוב לקקפוניה הזו בביתה. היא פסיכולוגית קלינית המון שנים, אז אני רוצה לקנות כרטיס למופע שיכלול שיחה בינה לבין מפקד הנקודה. חתונמי זה לא יהיה, באחריות.
המשכנו לביתו של משה ויינשטיין. חקלאי, שסבו, שעל שמו הוא נקרא, היה מראשוני מטולה, בראשית המאה ה־20. סבו מצד אמו הקים את זכרון יעקב ושלח קבוצת איכרים ראשונה למטולה ב־1897. משה שכל את בנו עומר ב־31 באוקטובר 2024, מפגיעת טיל בשטחים החקלאיים שלו. ארבעה פועלים תאילנדים נהרגו איתו.
משה, בן 76 בחודש הבא, הוא דור רביעי במטולה. "סבא משה היה עם החבורה של יוסף טרומפלדור בתל חי. אחרי הקרב הטרגי הוא הגיע למטולה והחליט להשתקע כאן ולהיות חקלאי. אף פעם לא עזבנו את הבית, מאז שאני זוכר את עצמי".
הבטתי בו, חקלאי שאיבד את עולמו עם מותו של בנו, אגרונום, מפתח זנים ייחודיים, שהותיר אישה וארבעה יתומים. הוא בין החקלאים שפנו במכתב לאבי האומה, עם ראיות לבעלות על קרקע של 4,000 דונם, בתוך לבנון, שנלקחו מהם בהסכם עם לבנון ב־1949. הם רכשו את הקרקע בכסף, ועכשיו כאשר אבי האומה מנהל מו"מ עם לבנון על 12 מייל ימיים, הם רוצים את הקרקע שלהם בחזרה. זה הרבה קרקע.
"משה, תקבלו כינים, לא קרקעות", אמרתי לו. "אבל למה לא לנסות", הוא שאל. "זה לא בשבילי, אני כבר לא צריך כלום. אבל יש שותפים על הקרקע, והם רוצים את זה חזרה. אז אני תומך בהם".
חזרתי לבית של ארזה, לקפה שלפני החזרה הביתה. משפחת לויט: בועז, יוסי וטל הגיעו גם. יוסי, שהוא גם סגן הרבש"ץ, היה עסוק כל הזמן בעדכונים מצה"ל, על פיצוץ נפלים של פגזים בשטחים החקלאיים. צריך לעדכן את התושבים שגרים בסמוך, כדי שלא ייבהלו ולא ייצאו מהבתים.
הוא וטל סיפרו לי חוויות מהסיכום עם מס רכוש. "התפשרנו על 7,000 שקל לדונם. נגמר לנו הכוח לריב". אגב, שניהם בכיתת הכוננות מ־7 באוקטובר. משפחותיהם פונו כמובן. הבית של טל נחרב, כתוצאה מפגיעה ישירה. התצפיתנים של חיזבאללה זיהו אותו כשנכנס לבית בלילה.
"כמה הייתה ההכנסה לדונם, בממוצע לפי סוגי הפרי, לפני המלחמה", שאלתי.
"בתפוח פינק ליידי עשינו 23 אלף שקל לדונם. אתה מבין?".
האמת, איני מבין כלום ושום דבר. אחד מהיישובים הוותיקים ביותר בישראל, מלח הארץ, באמת, נאבק בבירוקרטיה. למה?
tguvot@maariv.co.il
