רני רהב הוא אדם אמיץ. נכון, הוא גרוטסקי, פומפוזי, פלצטי וגס; אבל הוא בעיקר אמיץ. צרכני התקשורת יכולים לשכוח שבמקצועו רהב הוא מנהל משרד יחסי ציבור. תפקידו לייצג חברות מסחריות בתקשורת, למען הצלחתן הכלכלית. הרוב המכריע של מנהלים כמוהו לא מוכרים בציבור, הם אינם מתראיינים, בוודאי לא מרשים לעצמם לתחזק מריבות תקשורתיות מול חברי כנסת ופוליטיקאים.
רני רהב עף על זה. הוא לא מפסיק לתקוף את שמחה רוטמן, מכנה אותו "עמלק" ומאחל לו "לשבת בכלובים ושירביצו לו", לבצלאל סמוטריץ' קרא "נמושה עלובה", על מאי גולן כתב "שרה איומה עם פה ג'ורה", והוסיף "אין מנוולת ממך". גלית דיסטל אטבריאן בעיניו היא "האישה הכי בלתי נסבלת בישראל". חלקם תובעים אותו. נדמה שאצלו לא חשוב הניסוח, אלא הכיסוח.
כאמור הוא מייצג כמה מהחברות המובילות במשק, ולכן היה מצופה ממנו לשתוק כדי לא להסתבך, בוודאי לא להביע עמדה בוטה, בטח לא להיכנס חזיתית בממשלה. אבל הוא מתעורר בבוקר ומייצר שערורייה אחרי שערורייה. הוא רואה את עצמו כאזרח, פטריוט שמרגיש שחלק מהנבחרים ירדו מהפסים. בעברו דווקא היה מקורב לשלטון. הוא היה חבר טוב של ראש הממשלה יצחק רבין ורעייתו לאה, ואפילו היה מיודד עם נתניהו ותמך בו. בנסיבות אחרות היה יכול להיות חלק מחוג מכריו הקרוב. אך מדובר באדם עם עמוד שדרה. במדינה שבה פרזנטורים שותקים, קומיקאים חוששים, זמרים מהססים וחלק גדול מראשי המשק פוחדים, מסתתרים או מתעלמים - הוא ניצב בחזית. תוקף ונלחם.
ההתקוטטות התקשורתית האחרונה שלו הייתה עם ח"כ טלי גוטליב. בימים אלה גוטליב מנסה להעביר, באופן חסר תקדים, חוקי חסינות מורחבים לחברי הכנסת, שיחולו גם על עבירות פליליות ועוולות אזרחיות. גוטליב מעוניינת להציב את עצמה ואת חבריה מעל החוק, מעל העם ומעל המדינה. בבסיסה, החסינות מאפשרת לחבר הכנסת לבצע את עבודתו ללא חשש מפני תביעה. לגוטליב זה לא מספיק. בעבר פרסמה שבעלה של שקמה ברסלר הוא איש שב"כ. על כך נקראה לחקירה ולא התייצבה. לאחרונה, אגב, הפסידה בתביעת דיבה לנהג מונית שקיללה. עו"ד גוטליב תהפוך את הכנסת למקלט שיהיה מקום בטוח לכל פושע נמלט.
רהב לא אוהב את זה ויצא נגדה, אף שהוא ממש לא חייב, שהרי אינו פובליציסט ולא פאנליסט. כרגיל, גם הציוץ שלו נגד גוטליב בוטה. וגם היא לא נותרה חייבת והגיבה במילים קשות שאעדיף לחסוך מקוראיי. הוא ענה לה בציוץ של 243 מילים. המילה "כלבה" מוזכרת בו שמונה פעמים, והוא כולל התנצלות בפני בעלי החיים. יש בו 18 סימני קריאה מתלהבים ומתלהמים. הוא מכנה את גוטליב שוב ושוב בשלל כינויים וקללות (שאחסוך) ואף טוען שהיא מסוכנת לציבור. אפשר לשמוע את הטון שלו גם כשהוא כותב.
רהב הוא אדם מופרז. לצד התקיפות שלו ב־200 קמ"ש הוא גם מפרגן באופן מוגזם ממש. הוא לא יגיד "צה"ל" אלא "צבא הגנה לישראל, הצבא הקדוש והמדהים שלנו". הוא לא אומר "המדינה", אלא "מדינת ישראל הנהדרת והמופלאה שכולנו כל כך אוהבים ודואגים לה". הוא לא יגיד "עיתונאית", אלא "העיתונאית המצוינת, המקצועית, שכל עם ישראל מעריך ומוקיר". כשהוא משתף כתבות, הוא מוסיף קרדיטים לכתב, לעורך ולצלם. ככל שהסופרלטיבים על אובייקט אחד יהיו מנופחים ומפורטים, כך הקטילה על סובייקט שני תהיה חדה ורעילה.
הוא מציג מודל גבריות חדש: אדם אמיד, מעורב תמיד בכל דבר. דיבורו רך, עדין, כמעט נשי, מלא מטאפורות ססגוניות, אבל לשונו יורה חיצים. קל ללעוג לו בשל דמותו האקסטרווגנטית, אך הוא פטריוט שעומד מאחורי כל מילה שלו. הוא מגיע לכל מקום, לריב, לנזוף, לחטוף, לצייץ, להיתבע בתביעות דיבה, לענות, להשקיע, להסתכן. שווה להתעכב על הפער בין עבודתו לאישיותו. כיחצן הוא הרי עוסק במכירת תדמיות ושפצור המציאות לטובת לקוחותיו, ואילו כאזרח הוא אדם אכפתי, אמיתי וערכי. לא חייבים להסכים איתו ועם לשונו, אך קשה שלא להתפעל מתעוזתו.
