אתמול ציינה אמי 96 שנים להולדתה. פעם בשבוע אני נוסע אל אמא ברכבת. ממהר לכתוב בבוקר, רוכב על האופנוע אל התחנה, מנצל את הזמן ברכבת כדי לענות על אי־מיילים שנזנחו או לשנן את אוצר המילים (הדל מדי) שלי בפורטוגזית. לפעמים, עת עיתותיי בידיי, אני ממשיך את הנסיעה באוטובוס. כשאני ממהר, אני יוצא אל תחנת המוניות הסמוכה אל חוף הים. הנהגים כבר מכירים אותי: "אתה לחורב", הם ספק שואלים ספק קובעים.

בביקור האחרון שלי אצלה היא ישנה, אף שהשעה הייתה רק 11 בבוקר. הייתי צריך לבקש מהצוות במתחם הדיור המוגן שיפתחו לי את הדלת, שכן היא לא תשמע גם אם אצלצל בפעמון. זו לא הפעם הראשונה שבה אני נזקק לעזרת הצוות, ועדיין, בכל פעם אני חושש שמא אכנס ואמצא אותה... אם אתם יורדים לסוף דעתי.

הדלת נפתחה. היא ישנה בשלווה. הנחתי על השיש את העוגה שקניתי לה (בגיל 96 לא צריך לחשוש עוד מסוכר וחמאה) וניצלתי את הזמן כדי לנקות ולסדר. הדירה הקטנה הייתה מלוכלכת - זה לא רק שאמא מפספסת את הכתמים שכל אחד מאיתנו היה מנגב מיד במטלית הצהובה שנמצאת בכל מטבח בישראל, אלא גם שחלק מהפגנת העצמאות שלה, שגבולותיה הולכים ומצטמצמים, מתבטא בעמידה על כך שאין לה צורך בניקיון הדירה.

השנתיים האחרונות - שממילא קשות עבור רבים מאיתנו וצעירים ממנה - לא היטיבו עימה, בלשון המעטה. אם לשרטט את דרכה במורד הגבעה, הרי שבגיל 90 חגגנו לה יום הולדת ברוב פאר והדר: היא רכשה בגדים לכבוד האירוע, הסתובבה בין המוזמנים כיאה לכלת השמחה והייתה חדה ושמחה. חלק מאותה שמחת חיים נשמר עדיין, לצד חוש הומור, שלמרות אפס הבנה ברפואה משלימה נראה לי תמיד שהוא מפתח לבריאות פיזית ונפשית טובה.

אני זוכר איך בעת שהוקלו מעט סגרי הקורונה, עת נפתחו כבר חנויות מזון אך בבתי הדיור המוגן נאכפו בקפדנות תקנות של בידוד, היא הייתה מתגנבת החוצה אל ה"פיצוצייה" הסמוכה, קונה זוטי־זוטות וחוזרת לדירתה כמנצחת.

"את לא חוששת?", תמהתי פעם באוזניה.

"לא, הצוות לא יודע שיצאתי: אם עוברים ליד הכלוב של התוכים לשער התחתון, הם חושבים שישבתי קצת בגינה".

"לא, לא התכוונתי אם את חוששת להיתפס", צחקתי. "את לא מפחדת להידבק בקורונה? ראית מה זה עושה לאנשים בגילך".

"נירי'לה", עכשיו היא צחקה. "אני בת 92, בגילי כבר צריך למות ממשהו".

אמרה, אבל נאחזה בחיים. את יום ההולדת ה־94 שלה עוד חגגנו כדרך שבה נהגנו בעשור האחרון: בפיקניק בחורשה הסמוכה לבית הקברות שבו טמון אבי, מקומה לצידו ממתין. היא ביקשה שננכש כמה עשבים שוטים, ואחר כך בפיקניק שיחקה עם ניניה ושרה להם שירים (פעם גננת - תמיד גננת).

גם יום הולדתה ה־95 נחגג באותו הפורמט, אבל היא כבר הייתה מרוחקת יותר, בקושי טעמה מהאוכל וחזרה שוב ושוב על אותן שאלות והערות. השנה החלטנו כבר שלא לטלטל אותה עוד אל בית העלמין. הפעם הבאה שבה תבקר בו תהיה, ככל הנראה, ובכן...

למרות התרחקותה מעולמנו, היא לא התנתקה לגמרי. כך למשל היא מאוד שמחה לראות אותנו, הבנים. בדור הנכדים כבר חל אצלה בלבול. לאחרונה היא מרבה לשאול אותי שאלות כגון בני כמה ילדיי-נכדיה והאם הם עדיין גרים בבית. לפעמים מבליחה בראשה איזו מחשבה שמפתיעה אותנו בחדותה, איזו שאלה לעניין. ביתר הזמן היא פורטת את אוצר המילים שלה לאותם מטבעות קטנים, נתפסת לכמה ראשי פרקים שעליהם היא חוזרת שוב ושוב:

"מה השעה עכשיו? השעון שלי מקולקל".

"השעון בסדר, אמא, עכשיו 11:30".

"מה? לא יכול להיות שישנתי עד עכשיו".

"תראי, אמא, שמש בחוץ".

"טוב, מה אכפת לי מה השעה? אני לא צריכה ללכת לעבודה. איך באת? ברכבת?".

"כן, אמא".

"כמה זמן לוקחת הנסיעה?".

"בערך שעה".

"אה, לא נורא. מה השעה עכשיו? השעון שלי מקולקל".

וכך זה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, מדי פעם אני מצליח לשנות נושא, מתבייש בעצמי על שאני מבחין בכך שאחרי כמה סבבים כאלה חל שיפור ביכולת הקוגניטיבית שלה, אולי אם רק הייתי יכול לבוא בכל יום לשעת שיחה, אימון לזיכרון. אני מנחם את עצמי על שאנו עושים כמיטב יכולתנו. שלא יחלוף כמעט יום מבלי שמישהו מאיתנו יבקר אצלה, שכאשר עוד שמעה מספיק כדי לדבר בטלפון דרשתי בשלומה מדי יום, אבל שום נחמה לא תעמוד מול הזמן שהולך ומצמצם את נוכחותה בעולמנו.

מה אאחל לאישה שחוותה כבר הכל? שתמשיך ליהנות מבריאות טובה ותאריך ימים, אך רק כל עוד היא מסוגלת לשמוח, ושאם יירד עליה המסך בשנתה ה־97, שיהיה זה בחטף. זה אולי מעט לא מקובל, אבל בגילה זהו איחול משמעותי יותר מהנוסח הבנאלי: "שתזכי לשנה הבאה - עד מאה ועשרים שנה".