שבוע שחלף חגגנו את חג פורים - חג המסיכות. מה משמעות המסיכה? למה בכלל יש צורך במסיכות? התשובה, רבותיי, היא שכולנו עוטים מסיכות במשך רוב ימות השנה, לא רק בפורים. משקפים תמונה שאינה בהכרח מה שאנחנו חשים בפנים.
מסיכה בלטינית היא “פרסונה" - כך נקראה מסיכת העץ הגדולה שנועדה להגביר את קולו של השחקן כדי שישמעו אותו בכל פינה בתיאטרון. בשלב מאוחר יותר היא קיבלה משמעות של דמות בהצגה. ביוון הקדומה המסיכה שימשה להבעת רגש ולתיאור של דמויות נשים, שלא הורשו להופיע בתיאטרון, ונשאה אופי סאטירי או טרגי בהתאם לרוח המחזה.
אנחנו מכירים את הדמויות בקומדיה דל ארטה. המסיכות שלהן שימשו לתיאור קבוע ומזוהה של טיפוסים כמו פנטלונה העשיר הקמצן, ארלקינו המשרת וקולומבינה, השותפה הערמומית שלו.
המסיכות של הדמויות התיאטרליות היו קבועות, אבל המסיכות שאנחנו עוטים עלינו בחיי היומיום עשויות להשתנות בהתאם למה שאנחנו רוצים לשדר כלפי חוץ בכל רגע נתון. לכולנו ישנו האני הפנימי, האמיתי שלנו והאני הציבורי, שאותו אנחנו רוצה שהעולם יראה. אלו אומנם לא מסיכות פיזיות שמכסות את הפנים, אבל באותה מידה המסיכות שלנו מסתירות רגשות, חולשות, פחדים, וכך כולנו מתמרנים בין אבני הנגף בחיים שלנו.
אנחנו מכסים פגמים וזהויות, לפעמים לצורך העצמה, לפעמים להטעיה ולרוב כדי להסתיר מה אנחנו באמת מרגישים או שואפים, להסתיר את הילד הקטן שנמצא בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. למעשה אנחנו אוסף בלתי נדלה של מסיכות המתחלפות תדיר בהתאם לצורך ולסיטואציה.
אין כמו חג הפורים כדי לתת דרור לרבדים הנסתרים של הנפש. המסיכה אינה רק פרסונה, מסיכה מטאפורית, היא מצביעה על הקונפליקט בין מה שאני לבין מה שהייתי רוצה להיות. גברים מתחפשים לדמויות נשיות, ילדים מתחפשים לגיבורי־על, לחיילים, לשוטרים.
אם בחיי היומיום שלנו אנחנו עוטים מסיכות בהתאם להקשר החברתי, למעמד, לתפקיד, הרי בפורים אנחנו יכולים להיכנס לגרסה אחרת של עצמנו, לשחרר חלקים מודחקים; הבוס יהיה ליצן, הילד החלש יהיה מלך, החרדי ישתה לשוכרה וישחרר את כל הכבלים החברתיים בחסות החג והמסיכה.
אבל מי אנחנו באמת מתחת למסיכה? אולי דווקא המסיכות הפורימיות הן הזהות האמיתית שלנו?
