תקופה לא הכי טובה להיות בה גבר. אולי ננסח את זה אחרת: זו תקופה משונה, מאתגרת, להיות בה גבר. זו תקופת מעבר בין שני מודלים גבריים - המודל הישן והמוכר של הגבר ההוא לבין הגבר החדש. אבל לא חילקו לנו הוראות הפעלה ולא העבירו לנו תדרוך מקדים, שלחו אותנו לשטח בלי קסדה ובלי רובה ובלי מושג מה בעצם המשימה.
מצד אחד אתה נדרש להיות גבר חדש, מחובר לצד הנשי שלך - להבין, להכיל, לבטא רגשות - ומצד שני, בפעמים אחרות, אתה נדרש להיות גבר ישן, מה שמכונה ״גבר גבר״. בעיקר במיטה. ולא תמיד אתה יודע מתי בדיוק צריך לעשות את המעבר הזה. הכלים שיש ברשותך הם דלים, ואתה מנסה לפצח את חידת הגבריות החדשה ולהתאים את עצמך למודל שנראה לך שנדרש ממך בכל סיטואציה, כשרוב הזמן אתה נשען על ניחושים. הגבר החדש מגשש את דרכו בערפל כבד ומנסה להסתמך על אינסטינקטים שיכוונו את דרכו.
לפני כמה שנים יצאה סדרה דוקומנטרית בשם ״דיין: המשפחה הראשונה״, שיצרה ענת גורן. הסדרה, כפי ששמה מרמז, מתמקדת בעלילות המשפחה המטורפת ביותר (אך גם המתחרה לתואר היצירתית ביותר) במזרח התיכון. אפשר לומר שהסדרה מביאה למסך את האבולוציה הישראלית דרך האבולוציה הפתולוגית של משפחת דיין. אנלוגיה של הישראליות דרך משפחה אחת. ואפשר באמת לראות שם את המעבר מתרבות ה״אנחנו״ של סבא־רבא שלי שמואל דיין ובנו משה דיין ועד לתרבות ה״אני״ הרגיש והחשוף של ימינו אלו, של אביב גפן וגם שלי.
באמצע כמובן רואים את דור הקרע והטראומה וניסוח הנפש של יהונתן גפן ואסי דיין, שכותבים חולשה ופגיעות (בעיקר אחרי מלחמת יום כיפור ושקיעתו של המאצ׳ו הישראלי), הדור שבנה את התשתית לדור שכולו הוא ואני ועצמי. במובן מסוים זו סדרה על ההשתלשלות של הגבריות.
ואני מניח שאפשר לומר שעל פי הסדרה הזאת - אם ארצה בכך ואם לא - אני (ביחד עם בן דודי השני אביב גפן) מסמל את השינוי הגדול בגבריות הישראליות, גבריות שאפשר לומר עליה שבימים ההם הלכה בשדות וכיום בעיקר הולכת בג׳ימבורי עם תיק גב ובתוכו מגבונים לחים, פרי חתוך, בקבוק מים ואולי גם איזו בובה של אחת הדמויות של ״מפרץ ההרפתקאות״ שהילד אוהב, או של אלזה הנסיכה ב״לשבור את הקרח״ שהילדה אוהבת.
האמת היא שלאבי לא היה מושג מהי הסדרה האהובה עליי בטלוויזיה, הוא גם לא שאל, וכך גם אביו בנוגע אליו. הם חיו גבריות קלאסית־ישנה־מצ׳ואיסטית אשר נשענת על הנחת היסוד שגבר לא מתעסק בענייני גידול ילדים ואת זה משאירים לצד השני, לצלע הנשית, שתפקידה לדאוג לצאצאים. תפיסה שנדמה שלא השתנתה הרבה ב־70 אלף השנים האחרונות מאז המהפכה הקוגניטיבית של המין המכונה ״אנושי״. אותה תפיסה שבטית של הגברים לציד והנשים לגידול צאצאים וליקוט.
וכך במשך 70 אלף שנים חיו גברים עם מעורבות מינימלית בגידול ילדיהם, בלי שיהיה להם מושג איך מחליפים טיטול. היו להם דברים חשובים ודחופים יותר, הם הלכו בשדות, צעדו בשער האריות, שכבו במיטות של נשים שונות, ונלחמו - נגד הפדאיונים, נגד הערבים, נגד אש״ף, נגד הלחות והחום של המזרח התיכון, נגד מבקרי הקולנוע האליטיסטיים, נגד הלקטורים של קרן הקולנוע הישראלי, נגד הרכילות והשמועות, ונגד עצמם. תמיד נגד עצמם.
ואילו אני? אילו מלחמות אני מנהל? מלחמות קטנות עם הילד בשאלה אם להיכנס להתקלח ולא לאכול מול הטלוויזיה ואולי גם לקבל ממנו רבע מהיחס הרציני שהוא מעניק לדברים שאומרים ביו־טיוב הגיימרים אינדה גיים ואלכס ראן־אוויי.
אנחנו, ההורים החדשים, מפחדים פחד מוות מהילדים שלנו ועובדים אצלם כמפיקים בפועל בהפקה שנקראת ״החיים שלהם״. אנחנו גוררים את עצמנו לכל מיני מקומות משונים. לא מזמן נגררתי אפילו לאירוע בהיכל מנורה של 5,000 ילדים צורחים כשכל מיני גיימרים עולים לבמה ומשחקים על הבמה ברול סטארס ופורטנייט. נראה לכם שאבא שלי או סבא שלי היו טורחים לעצור את חייהם ולהצטופף ביחד עם 5,000 ילדים צורחים בהיכל מנורה במשחק שעה וחצי?
במובן הזה אני בעל כורחי המודל של ״הגבר החדש״, המולטי־טאסקר, הסאקר, אבל אני כן מרוויח היכרות משמעותית עם היצור הזה שהיה הזרעון הכי מהיר בחבורה והוא הילד שלך. אני זוכה לחוות אותו ולחוות איתו דברים ולהתבונן על העולם יחד איתו. אבל פעמים רבות אני חושב לעצמי על המרחק העצום שמפריד בין סבי, גיבור ישראל, שלמד לחימת גרילה עם אורד וינגייט בלילות ירח מלא ופיקד על כוחות רבים, לביני - חייל זוטר ובודד ביחידה מצומצמת, שעיקר כוחה בפשיטות ליליות על הסופר־פארם בשביל להביא טיטולים ובכיבוש גזרת הנדנדות בגן השעשועים הסמוך לביתי. חייל אשר ממלא פקודות של ראש המטה הכללי שנמצא כרגע בבית ספר יסודי ויש לו הרבה דרישות וטענות.
קשה למצוא את מקומך הטבעי בוואקום הזה שבין האינסטינקט הקדמוני של הגבר הישן לבין ההכרח, הציווי, העכשווי, לתפקד כגבר חדש, הקשוב לצורכי הילד והאחת (או האחד) שלצידו. הוואקום הזה הוא מרחב המחיה הטבעי שלי, וכנראה גם של כולנו, בני המין הגברי בימים אלו. קצת מחניק בוואקום הזה ולא תמיד קל לנשום, לעיתים צריך להסדיר נשימה.
