אשלי בנקס הצעירה רוקדת בחדר לצלילי הווקמן שלה. היא כל כך נסחפת מהמוזיקה, ומנותקת מהעולם הודות לאוזניות, שהיא לא שמה לב שוויל סמית הצעיר נכנס לחדר ומתחיל לחקות את הריקוד שלה מאחוריה, כשהיא בגבה אליו. רק אחרי כמה שניות היא מסתובבת, מבחינה בחיקוי ובחקיין, ועוטה ארשת המומה על פניה.

זו סצינה שוודאי זכורה לכל מי שצפה ב"נסיך המדליק מבל אייר", אחת הסדרות האהובות של הניינטיז. אבל בשבועות האחרונים היא חזרה בגדול, בכל העולם, ובייחוד בקרב גילאים שמעולם לא ידעו את ג'אז. כלומר, די ג'יי ג'אזי ג'ף. אם אתם לא מחוברים לרשתות החברתיות, בייחוד לטיקטוק, אעשה לכם בריף קצר. בשנים האחרונות ראפרית אמריקאית בשם דוצ'י הולכת וצוברת הכרה והצלחה מסחרית. הצלחה שהביאה לכך ששיר בשם "anxiety", שהקליטה לפני שש שנים באופן ביתי יצא שוב באופן רשמי, והפך ללהיט הכי גדול שלה. אותו "anxiety" כולל את השורה: "somebody's watching me, it's my anxiety". מה שכנראה גרם לאחד הגולשים בטיקטוק לחבר בין השיר המצליח ובין אותה סצינה מתוך “הנסיך המדליק". מישהו צופה בי וגו'. משם זה פשוט התפוצץ וגרם ליצירת אין־ספור סרטונים הנפתחים במישהי הרוקדת לבדה בטירוף, ולא שמה לב שמישהו מאחוריה מחקה אותה. כמו כל טרנד טיקטוקי, גם זה אומץ עד מהרה בישראל. 

כצופה, הדינמיקה כמעט זהה בכל עת שבה טרנד כזה בא לעולם. בהתחלה זה מגניב ממש - השיר מעולה, הריקודים קצביים, והסיטואציה ה"מפתיעה" מייצרת דרמה. אבל מהר מאוד זה מתחיל לחזור על עצמו, עד לנקודה שבה הוא כבר הופך לתפל, כמעט מביך בבנאליות שלו. ובסוף, זה פשוט מייאש. עבורי לפחות. כי מדובר בעדות חיה ומצולמת לצורך האנושי להיות חלק מעדר. ולחקות התנהגויות של אחרים, רק כי - זה מה שכולם עושים.

אבל תמיד כשאני מרגיש ככה, אני מנסה לבקר את עצמי. אולי זה סימפטום בלתי נמנע של היותי מבוגר ושל האינסטינקט לשפוט בחומרה כל תופעה עכשווית, ולחשוב שפעם היה יותר טוב. כי מה בעצם ההבדל בין טרנד טיקטוקי עכשווי לבין - נאמר - אופנת אייטיז מחרידה שסרתי ברצון למרותה (מכנסי באגי שנראו עליי כמו שק, תספורת מטופשת של תלתלים מלפנים וגלח בצדדים ועוד שאר מרעין בישין)? ואם לתמצת את השאלה: האם יש פער אמיתי בין אופנה לבין “עדר"? ואם כן, איפה הוא עובר?

זאת שאלה מעניינת, שקשה לתת עליה תשובה מדויקת. אבל מה שבטוח הוא שהרשתות החברתיות הגבירו באופן קיצוני את הווליום והעוצמות של הטרנדים שהיו שם תמיד. ואפשר להרגיש את זה כמעט בכל תחום של החיים. למשל - מאכלים מסוימים שפתאום כו־לם מכינים, או קונים, רק כי עלו לגדולה ברשת. או שירים ישנים שהועלו באוב, מתוך צו של איזשהו אלגוריתם מסתורי, ופתאום כולם מתלהבים מהם, כאילו בפקודה. להלן, שלוש בנות אנחנו, ירדנה, רותי, לאה. עוצמת הטרנדים מורגשת אפילו בטיולים בחו"ל, כשמסלולים או מקומות מסוימים הומים אדם, מכל רחבי העולם, בשעה שאחרים כמעט מתרוקנים. ושיא השיאים, מבחינתי לפחות, הוא הצילומים. אנשים מכל דת, גזע ולאום מצטיידים מראש במידע המדריך אותם על איזו נקודה מדויקת של הצוק כדאי לעמוד, בדרך אל הסלפי המושלם. והתוצאה היא שאתה מגיע לאטרקציה תיירותית כלשהי, וצופה לתדהמתך באין־ספור אנשים המתעקשים להצטלם באותה נקודה ממש, כדי לחקות את אין־ספור הצילומים מאותו מקום שהם כבר ראו בעבר. מה שלא מפריע להם לעטות ארשת - הנראית משוחקת לגמרי - של השתאות והנאה.

ואולי כאן עובר אותו גבול שברירי שאני מחפש. באותו רגע שבו גם הרגש הופך למקור חיקוי בנאלי. בדיוק כמו אלמנט ה"הפתעה", בריקוד העכשווי המבוסס על “הנסיך המדליק". כשהרצון - הטבעי והלגיטימי - לחקות אנשים אחרים ולהצטרף לאיזשהו מנהג קולקטיבי פוגע בעצם היכולת לחוות דברים חדשים, ולהיות מופעל מהם מבחינה רגשית ואותנטית, זה כבר לא צו האופנה. זאת תרועת העדר. 

על הסכין

  1. הנאום של גלית דיסטל אטבריאן על עוולות הפלייליסט והתאגיד הוא המערכון הכי טוב שטרם נכתב פה. כל מילה בו - מהנפנוף בהדרתה של נועה קירל, שאפילו לא ידעה שהיא נציגת ישראל השנייה, ועד לאזכור חוה אלברשטיין, בעידן שבו אייל גולן ועומר אדם הם שוכני קבע בצמרת ההשמעות, היא קלאסיקה קומית. רק חבל שזו לא באמת פרודיה.

  2. הקשר בין מועדוני ספורט לבין חטופים, נופלים ומשפחותיהם, שבא לידי ביטוי בטקס הבלתי הנשכח בבלומפילד עם אמילי דמארי ורומי גונן, מוכיח באופן ניצח שזה "לא רק כדורגל". ושישעיהו לייבוביץ' המנוח, עם כל הכבוד, טעה בגדול בזלזול שלו במשחקי כדור ובחשיבותם. בעידן כל כך אינדיבידואלי ומנוכר, אהדה למועדון היא ביטוי מופלא לקהילתיות שהולכת ונעלמת.

  3. "הברדלס" (נטפליקס) הוא עיבוד טלוויזיוני לרומן מיתולוגי, שגם זכה בעבר לגרסה קולנועית מצליחה. זו דרמה תקופתית מושקעת מאוד, המתרחשת בסיציליה באזור 1860, עת האי נכבש בידי כוחות האיחוד של איטליה החדשה. במוקד הסיפור נסיך מקומי המנסה לשמר את מעמדו מול השינויים הדרמטיים. התוצאה מרתקת, וגם מהנה מאוד לצפייה.