בכל פינת גשר ועל כל מעקה בארץ מרוססות כתובות “ביבי אשם” ו”שואת ביבי”. מה? מה זה? ברור מכל כתובת כזו, חובבנית או עשויה במקצוענות, שהיא נכתבה בידי אנשים מתמוגגים ששונאים את נתניהו יותר משמעניין אותם להוקיע את האשמים. בכל שלטי השנאה אין שלט אחד שכתוב בו “הרמטכ”ל אשם”, או “שואת המודיעין”. הם מנצלים את הכאב של הישראלים במטרה להשיג עוד קולות למחנה שכבר אינו מסוגל לעשות דבר חוץ מלשנוא את ביבי.
אנשים שהפוליטיקה השתלטה עליהם מנצלים את האסון הנורא הזה לצרכים מפלגתיים קטנים. הם נהנים בשמחת קבלני קולות ומנצלים את החטופים למען רווח פוליטי עסקני בדרגה הכי נמוכה שיש. שנאה אַפִּיל, זה סוד קסמם. ואם השגתם ככה בוחרים, האם אלה הבוחרים שאתם רוצים שיצביעו עבורכם? מנדטים של אנשי שנאה כאלה אתם רוצים? אני לא הייתי רוצה לעמוד בראש מפלגה שאלה הבוחרים שלה.
לא הייתי יכול, גם כיוון שאני לא מסוגל להיות נציג של אנשים שזה מה שמעניין אותם, וגם כי אהיה שבוי בידיהם תמיד. אצטרך לספק להם תמיד עוד ועוד שנאה. אחרת ייקח את הקולות האלה מישהו אחר שיספק להם מנות מהיצר הנמוך הזה.
אני לא אוהב להזכיר שמות, אני משתדל לכתוב על רעיונות, ולא על אדם זמני כזה או אחר, אבל זו התחרות שאנחנו רואים כרגע בין יאיר גולן ליאיר לפיד, ועכשיו הצטרפו גם נפתלי בנט ועוד כמה בעלי דוכנים לאיסוף הקולות. כולם מתחרים על אותם קולות שונאים, וכולם חייבים לספק להם שנאה כזו.
הסיסמה היא לכאורה “רק לא ביבי”, אבל מה שלא שומעים הוא מילות ההמשך. הסיסמה האמיתית היא: “רק לא ביבי. רק אני”. מלחמה פנימית מתרחשת כל הזמן בין אומרי “רק לא ביבי, רק אני. קחו אותי, אותי, היי, רק אני”. ועוד לא התקרבנו לבחירות שיתקיימו כנראה בשנת 2026, ושלפניהן יצוצו עוד כמה מפלגות מנהיג.
השנאה לנתניהו יוצרת בינתיים עוד ועוד תופעות שאני עומד מולן מיואש. אני עצוב מהרמה שמתגלה מתחת למעטה התרבות הדק שהסתיר את התכונות האלה עד היום. הרשת מלאה במאמרים ובסרטונים של שונאי ביבי, שמתחרים זה בזה ברמת ניבול הפה. למשל, וזו רק דוגמה קטנה מתוך מאות, רבים שלחו לי סרטון של פרופ’ אהרון צ׳חנובר, חתן פרס נובל לכימיה. הוא אומר בלהט למצלמת הווידיאו דברי שנאה לביבי, בלי בלמים. נכון שיש לו מחלוקת עם ראש הממשלה על דרך ניהול העסקה עם חמאס, אבל הוא, ביוכימאי חתן פרס נובל על גילוי תהליכים בתא, אפילו מנתח בסרטון ניתוח ביולוגי וזואולוגי של הדנ"א של נתניהו. אדם מביט בסרטון כזה ושואל את עצמו: מה? מה?
יש מקום לביקורת נגד בנימין נתניהו. יש לו אשמה ב־7 באוקטובר ובעוד שלל כישלונות. אבל מה שאנחנו רואים הוא לא ביקורת, זו לא דרישה להכרה באשמה. זו רק שנאה. בכל ההפגנות נגד ביבי שהיו לפני 7 באוקטובר לא ראיתי אפילו שלט אחד שאומר: “חמאס ישחט ויחטוף”, “התקיפו את עזה עכשיו”. לא. רק ביבי, ביבי, ביבי. למעשה, במקום דרישה למלחמה בחמאס, היו שלטים ואמירות מסוג “לא נילחם”, או “אין לביבי צבא”. אם היו סכנות שיש לראותן, הם לא רצו לראות אותן.
הייתי יכול לשתוק, לא לכתוב על התופעה הזו, אבל חייבים לכתוב כי זו תופעה נרחבת מכדי להתעלם ממנה, והיא לא דועכת מעצמה או נעצרת על ידי חוש הביקורת. גם לא אחרי 7 באוקטובר. אני לא רוצה שהדורות הבאים שילמדו על אירועי התקופה הזו (וילמדו), יחשבו שהתופעה הזו עברה בלי כל הערה.
נכון שגם ערוץ 14 תוקף לפעמים בקיצוניות, בחריפות, בראיית שחור־לבן, במחנאות, אולי אפילו קצת ברשעות – אבל זו לא שנאה. ב”גלי ישראל” יש לפעמים בוטות קצת מיותרת, אבל אין שנאה אישית. אלה דברי ביקורת. אין במחנה הרוב הדמוקרטי הישראלי מקבילה ללהט השנאה הציבורי מצד ישראלים מסוימים לביבי.
