נתניהו מדהיר את ישראל למלחמת שבטים. מלחמת הכל בכל. כאוס מוחלט. משבר חוקתי בזמן הכי קודר של ישראל. זירות המלחמה עדיין פעילות, ישנם עדיין 59 חטופים בעזה. רק מנהיג מנותק ממדינתו יבעיר זירה נוספת, פנימית, מסוכנת. יש שטוענים שחזרנו ל־6 באוקטובר, וגרוע מכך. אנחנו באם כל ההתנגשויות האזרחיות שהיו אי פעם במדינה. גם אם הוא צודק, הוא טועה. הוא עדיין הראש, ולכן האחריות על מניעת ההידרדרות היא עליו.
עוד לפני המלחמה ישראל הייתה במשבר זהות לא פתור. אין שום סיבה הגיונית, עניינית, להתחיל לטפל בזה דווקא עכשיו, מכל העיתות בעולם.
גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה, היא לא הנושא. היא כמו טוטם. כל אחד משליך עליה את מה שהוא רוצה. היא מזכירה מבחן רורשך - אפשר לראות בו את הפחדים, החששות או להבדיל את התקוות והציפיות של מי שמתבונן בו.
חלק מאמינים שהיא זאת שתציל אותנו מממשלת ההייט, אחרים חושבים שהיא ההוכחה לקיום ה"דיפ סטייט". פקידה שלא נבחרה על ידי העם, ולא נותנת לממשלה לעשות את תפקידה, למשול. אבל היא רק הסימפטום. היא תירוץ חדש לשוב לאותו ריב בלתי מקודש. פעם ההתנגשות היא סביב בית המשפט, פעם אחרת על התקשורת החופשית, עכשיו על סמכויות היועמ"שית.
לפני 20 שנה העם היה מפוצל רק בין ימין לשמאל, כיום הוא מפולג לפלגים רבים ועמוקים יותר. ישראלים במשבר זהותי, אישי ולאומי. מנסים להכריע מה חשוב להם יותר. חלק מאמינים שיהדות היא ערך עליון ודמוקרטיה היא רק מערכת הפעלה, אחרים משוכנעים שדמוקרטיה היא המטרה, היא האור, והיהדות היא רק פולקלור.
אנחנו רבים על השאלה מה מבדיל אותנו משכנינו - אמונה או סוג המשטר. התשובה היא גם וגם. כשהשר דודי אמסלם דיבר בזמנו על בהרב מיארה, הוא התקשה להסתיר את הגועל על פניו. הוא תקף: “עושה רולים ולא רואה כלום". בשבילו היא סמל ההתנשאות. מאחוריו יש תודעה של אדם מזרחי שלנצח ירגיש מקופח על ידי אליטה אשכנזית, שיש לה תואר במשפטים מהאקדמיה. הוא מרגיש שגם כשהוא הגיע לפסגה, והוא שר בממשלה, תמיד יהיה מישהו אשכנזי מעליו, שיפקח על מעלליו, שיחליט בשבילו מה ראוי ומה בזוי.
אמסלם לא מתבייש להודות שאחת ממטרותיו היא מינוי מקורבים. היועמ"שית תחשוב שזו שחיתות, הוא יקרא לזה תיקון עוול. מבחינתו זה עדיין תיקון. לדידו, העוול עדיין קיים. זה הקרע הקמאי, חוסר הבנה והיעדר אמפתיה בסיסי של אחד כלפי השני.
גם ההרכבים השונים של שתי הממשלות האחרונות ממחישים את המחלוקת. אין כמעט הבדל אידיאולוגי בין רוב המפלגות מכל הצדדים. השוני המרכזי הוא איזו מפלגה לא ציונית הם מעדיפים. האחד חרד מחרדים, השני לא רוצה לערב בממשלה ערבים. הוויכוח הוא בשאלה למי שייכת המדינה: ליועמ"שית, לראש השב"כ ול"שלטון הפקידים שתוקעים מקלות בגלגלים" - עם או בלי מירכאות - או לממשלה הנבחרת. חצי עם שונא את ביבי, חצי לא מסוגל לשאת את פניה של גלי.
אבל לא זה הזמן לנהל את המלחמה הפנימית הזאת. אדרבה, היא מתנהלת בטמפרטורות לא הגיוניות. בשבוע האחרון היא הגיעה אף לסף רתיחה. הבעבוע היה תמיד, עכשיו התחיל לגלוש. וכל זה תוך כדי מלחמה בכמה זירות שהולכות ומתלקחות.
בימים רגילים מערכת המשפט לא אמורה לעניין אף אחד. החוק, בג"ץ ושופטי העליון הם כמו חמצן או מים בברז - לא שמים לב לקיומם. פתאום היועמ"שית הפכה לנושא בוער וסלע קיומנו. הבהילות של הממשלה להציף כרגע את הבעיות הפנימיות ולשסות אותנו זה בזה היא חסרת אחריות במקרה הטוב. אם עד היום באמת היה “דיפ סטייט" ושרדנו, נחיה איתו עוד חצי שנה. חכו עם זה לאחרי המלחמה.
נתניהו אינו נגד המדינה ולא נגד החטופים. אי אפשר להעלות על הדעת האשמות כאלה. אבל נדמה שהוא נכנס לוורטיגו שלטוני. אינו מבדיל בין טפל לעיקר. רונן בר ובהרב מיארה החלו לרחרח בתוך לשכתו, סביב האנשים והיועצים בקרבתו. הוא נלחץ ורק רוצה לפטר. תחילה את ראש השב"כ - ויש לו סיבות טובות לכך - ועכשיו גם אותה. איבוד האמון שלו בראשי המערכת יכול היה להיות מובן בימים רגילים, אבל בזמנים שבהם אנחנו נמצאים, כל צעד שהוא עושה נראה כמו צעד של חשוד שנתפס. נתניהו טוען שלא העירו אותו ערב מתקפת חמאס. עכשיו אנחנו מתקדמים לסוג אחר של מלחמה - אדוני, תתעורר.
