1. במשך שנים הייתה לי הזכות להיות לפה ולדובר למפקדי ולחיילי צה"ל החיים, אבל בימים האחרונים אני חושב מה הייתי אומר בשמם של למעלה מ־25 אלף המתים, חללי צה"ל, לו היו פונים וממנים אותי להיות דוברם לדקה אחת.
בזמן האחרון אני חושב הרבה על אחינו גיבורי התהילה, שממלאים את ערי השיש הלבנות ההולכות ומתרחבות מקצה הארץ אל קצהָ. אני מדמיין לעצמי את הזעקה שמנסה לבקוע מתחת למצבות הדוממות לכאורה.
אילו הייתי דוברם לדקה, הייתי זועק את זעקתם לכל יושבי הארץ ולמנהיגיה בפרט: "קחו מיד כולכם צעד אחד לאחור, התרחקו מפי התהום, תאחדו ואל תפלגו, תמשלו ואל תשלטו, תתרכזו רק בניצחון במלחמה, בהשבת החטופים, בשיקום הצפון והדרום ובאחדות העם, ולא בשום דבר אחר. גלו עוז לתמורה בטרם פורענות. אנחנו, מגש הכסף, קוראים לכם: עצרו ועכשיו".
25 אלף מבניה ובנותיה של הארץ הטובה, הם שאפשרו לנו בפועלם, בגבורתם ובנפילתם את יצירת המופת הזאת - מדינת ישראל, ההולכת ונחרבת אל מול עינינו. עוד מעט יבוא האביב, ואחריו חגי הלאום: שואה, זיכרון ועצמאות, ו"מנהיגינו" ידברו גבוהה־גבוהה על ביטחון ועל אחדות ועל מורשת הנופלים, ומיד יחזרו ללשכותיהם, לוועדות הכנסת, וימשיכו בביזת הקופה, בשינוי שיטת המשטר, בסיכול שומרי הסף, בהצרת הדמוקרטיה ובביצור שלטונם בכל דרך ובכל מחיר. ובינתיים ערי השיש שלנו ילכו ויתרחבו - והזעקה מהן עולה ועולה, אך אינה נשמעת.
2. עכשיו זה כבר ברור מאי פעם: בנימין נתניהו לא עוצר באדום, ואין לו כוונה לרדת מהאוטוסטרדה בדרך לשינוי דמותה של ישראל ועיצוב מחדש של ערכיה ושיטת המשטר שלה. ביחד נכסח. היה זה בני בגין, חבר ושר לשעבר בממשלת נתניהו, שתיאר את תהליך פרידתו מנתניהו ועמד על ההבדל בין החובה של נבחר הציבור למשול, לבין רצונו ופועלו של נתניהו לשלוט. זהו הבדל מהותי.
נתניהו הוא שליט יחיד במפלגתו, בסיעתו ובמדינה. הקואליציה שלו מפוטמת, שבעה ויציבה, שריו הם עדר נמושות שמקפידים להצביע פה אחד על החלטות הרות גורל כמו הדחת יועצת משפטית או ראש שב"כ. חלקם בניגוד לדעתם מרימים אצבע כדי שזו תיקלט היטב בקרב חברי מרכז הליכוד (לחלקם זה לא יעבוד) ובעיקר במערכת הסינון והבקרה של מכונת הרעל.
ראש הממשלה מחזיק בקלות בממשלה צייתנית, בכנסת שבמקום לפקח על ממשלתו, די כפופה לה. הוא מבקש לנהוג בישראל כמנהגו של דונלד טראמפ בארה"ב: בבוטות, באכזריות, במהירות ובזחיחות דעת. בחסות המלחמה – כשמאות אלפי מילואימניקים עם צווים בידיים, עוד בטרם הצליחו לשקם את עצמם, את משפחותיהם ואת עסקיהם, וכשהצבא חזר ללחימה ובני המשפחות בחרדה ליד הממדים, חטופינו עודם במנהרות ופצועינו בשיקום – מנסה נתניהו לנצל את חוסר הקשב ואת עייפות המשרתים והנושאים בנטל כדי לקדם עצמו ליעדו: מדינה אחרת, שלטון רב־שנתי וזיכוי במשפטו.
מולו אופוזיציה עייפה מדי, הלוקה בחוסר הבנה של עוצמת המתחולל מולה, או בהדחקה, או בהיעדר כלים ויכולות להתמודד. בחוץ מתחוללת המחאה האמיתית, קשה יותר מבעבר, אך עדיין ללא מסה קריטית אל מול שרשראות ה־D9 השועטים של נתניהו, שלמה קרעי, יריב לוין, גדעון סער ואיתמר בן גביר.
כתב לי הקורא אלעזר שצריך לשים לב שדלת הקוקפיט במטוס תמיד נעולה ומאובטחת, כדי לא להטריד ולהסיח את דעתו של הקברניט - שאמור להיות עסוק בהובלת הנוסעים בבטחה ובנוחות עד היעד. אלעזר צודק, אבל אם הקברניט עסוק בלרסק את המטוס על נוסעיו, הנוסעים עלולים לגלות זאת מאוחר מדי.
3. בעוד הקואליציה פורחת מהישגיה ומעכלת את השלל הגדול שבלעה השבוע, ישראל קורסת, ובקריית שמונה וניר עוז אבלים וחפויי ראש. תקציב המדינה שעבר השבוע ראוי להיקרא "תקציב הקואליציה". באופן בוטה ואכזרי הוא משרת יותר את הסיעות השותפות לסיר הבשר, והוא מהווה את הדבק העיקרי ששומר את הקואליציה הרעה הזאת חזקה ויציבה. את נתניהו מעניין השלטון והזיכוי במשפט, את בצלאל סמוטריץ' מעניין סיפוח הגדה וממשל צבאי בעזה, ואת החרדים מעניין הכסף.
התקציב הזה איננו תקציב ציוני. נתחים אדירים ממנו מופנים לגופים לא ציוניים, לחינוך אנטי־ציוני, למנגנוני השתמטות מהשירות בצה"ל, לכוללים בארץ וגם בחו"ל ולמשרדי ממשלה מיותרים, שהם חלק מהחגיגה הקואליציונית, או כפי שהגדיר סמוטריץ' השבוע: "נתניהו סבור שהקואליציה חשובה למלחמה".
שר האוצר עצמו יכול לנסות למתג את התקציב כ"תקציב המלחמה והמילואימניקים" כמה שהוא רוצה, אבל זהו תקציב השוחד והשחיתות. ממשלה שמזניחה כך את קריית שמונה, שהוכתה ונחבלה, שהופגזה ופונתה, או את קיבוץ ניר עוז, שחסרים לו 200 מיליון שקל לשיקום ובנייה, או את כפר עזה, שמקושש תרומות בחו"ל – היא ממשלה רעה, אטומה ומנותקת.
ממשלה שגורעת מהמילואימניקים ונותנת עשרות מיליונים לעמותות שמונעות "נשירה" מהישיבות לשירות בצה"ל - היא ממשלה שמועלת בשבועתה מעל דוכן הכנסת. ממשלה שמקצה עשרות מיליונים ללימודי חרדים בחו"ל, בעוד לעניי עירנו בכלל ולאלו שחיים בערים הליכודיות בפרט, יש חוסר בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה – היא ממשלה שחוטאת לתפקידה.
4. כשראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים מרים את קולו על שופטיו, וכשהממשלה מצביעה פה אחד על הדחת ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה, וכשראש הממשלה מעלה סרטון הסתה נגד הפקידות הבכירה ("הדיפ־סטייט") ומודיע "שזה נגמר" - המסר מחלחל במהירות ומפיח אש גדולה בגחלים הלוחשות.
בתוך יום אחד מתנפל הבדוקאי לשעבר בן גביר, באופן חסר תקדים, על ראש השב"כ, באופן שהיה צריך לחצוץ ביניהם - ומודיע לו שמקומו בצינוק. יום לאחר מכן מאיים ח"כ אלמוג כהן בוועדת הכלכלה על המנכ"לים ועל פקידי ממשלה, שהוא "ירסק את הידיים והרגליים" למי שיעז לטרפד לו את חוק הקמת שדה התעופה בנבטים (אגב, מי שיטרפד לו זה נתניהו). ואז ח"כ טלי גוטליב מכנה את הפצ"רית "עוכרת הלוחמים", וזה כבר לא מדרון חלקלק – זוהי מגלשת קמיקזות לתהום תחתית אפלה.
5. מה שניסה לומר השבוע הרמטכ"ל אייל זמיר בהודעה קצרה, עצבנית וחריגה מאוד, שכוונה לשר הביטחון, אך יועדה גם לקומה שמעליו בירושלים, וגם למפקדי וחיילי צה"ל, זה שצה"ל אכן כפוף למרותה של הממשלה ומקיים את הנחיותיה – אך במקביל הוא כפוף גם לשלטון החוק, לחוקי המדינה, להנחיות בג"ץ, לפקודות מטכ"ל ולרוח צה"ל, ושלא כדאי לאף אחד להעמיד אותו בפני הדילמה מה קודם למה.
הרמטכ"ל התרעם על הודעת שר הביטחון, שלפיה יזמן אליו תא"ל (במיל') שנחקר במצ"ח בחשד לעבירות ביטחון מידע, ושבכוונתו לבדוק עם הרמטכ"ל את פעילות הפרקליטות הצבאית. גם ישראל כ"ץ יודע שהבייס שלו דורש "טיפול" בפרקליטה הצבאית הראשית ואת הדחתה, וגם זמיר מבין זאת היטב.
במשברון הזה, שאביו מולידו הוא שר הביטחון שנמצא עם יד קלה מדי על המקלדת מול בוחריו ומול צה"ל, ביקש רא"ל זמיר, כיאה ל"רמטכ"ל התקפי", לעצב גבולות ולתפוס שטח מחיה. הוא חייב לשמור על צה"ל, על עליונות שלטון החוק, על צבא מוסרי, ערכי וממושמע, ועל חקירות מתחייבות ללא הפרעות פוליטיות.
6. לאחר שחלה במחלת ה־ALS הנוראית ודיבורו נעשה כבד ולא מובן, נאלץ משה נוסבאום לעזוב את המסך, אך המשיך להיות בחדשות 12 כעיתונאי בכלים אחרים. טכנולוגיית AI מדהימה, שמעבדת את דבריו ומביאה אותם לצופים בבירור, החזירה אותו למסך. והוא לא סתם חזר, הוא הביא ידיעה שלפיה המשטרה צפויה לזמן לעדות את נתניהו בנושא חקירת קטארגייט. וכך הגיח מחדש האיש המדהים הזה לחייו של נתניהו ולחיינו שלנו. ונאחל לו בריאות והצלחה.
ואגב חקירת קטארגייט, היה מתבקש שנתניהו יהיה הראשון שידרוש חקירה מהירה ויעילה, כדי "להסיר את העננה" הרובצת מעל לשכתו בנושא כה רגיש, כפי שחשב שנכון היה לעשות אז בנושא פרשת הרפז בלשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שלוש שנים לאחר פרישתו מהשירות, כשמישהו לחש על אוזנו שקיים חשש שאשכנזי עלול להצטרף לפוליטיקה. אז חקרו ארבע שנים כדי "להסיר את העננה", ועכשיו?
7. מספרים על אישה מבוהלת מעפולה, שהתקשרה בשנות ה־70 לאולפני קול ישראל, כולה רועדת ומבוהלת, ושאלה "מה קרה בעמקים?", כי היא שמעה ברדיו על "קרה בעמקים" ופספסה את ההמשך.
השבוע, בשיחת בוקר חקלאית עם ידידי החקלאי והאלוף (במיל') מוטי אלמוז, הוא סיפר לי על קרה אחת בעמק הירדן, שחיסלה לפני שבועיים בן לילה אלפי דונמים של פרי מטעים. נפשו של חקלאי מי יידע, ואין קרן נזקי טבע בעולם שתדע לפצות אותו על אובדן יבול, שעליו עבד כל השנה. מוטי עוקב כעת אחר המנגו שהוא מגדל במגדל וצופה יבולים טובים, אבל חושש מיום שרב אכזרי בלתי צפוי, שיוריד לטמיון את פרי עמלו. אלו הם חיי החקלאים בנשמה.
ואז הסברתי לו שהוא כבר יודע שמה שבעמק הוא "שיחת היום", בשבילים, בענפי המשק ובחדרי האוכל – בתל אביב זה אפילו לא "חדשות חוץ". תודה לחקלאינו באשר הם. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
avi@bnayahu.com
