ההפגנות ההמוניות שפרצו בשבוע שעבר בטורקיה עקב מעצר אכרם אימאמגולו - יריבו הפוליטי של הנשיא ארדואן, מועמד האופוזיציה לבחירות לנשיאות ב-2028 וראש עירית איסנטבול – מושכות אליהן תשומת לב עצומה. פרט לכך שבמהומות הקשות ביותר שנרשמו במדינה זה למעלה מעשור נעצרו יותר מ-1,100 מפגינים, בהם עיתונאים, פוליטיקאים ופעילי זכויות אדם, המשבר החמור שפוקד את טורקיה דווקא כעת הוא – קריטי.
לא רק שהרחקת אימאמגולו מהמירוץ בחשד "לשחיתות וסיוע לטרור" וכליאתו של פוליטיקאי מ"מפלגת העם הרפובליקאית" (CHP) שנתפס כאיום ישיר על נשיאותו של ארדואן, יוצרים דרמה פוליטית רווית יצרים שמעוררת כאוס רבתי. מהלך קיצוני ומרחיק לכת זה של דיכוי פוליטי הוא חציית "קו אדום" המובילה את טורקיה לעבר שלטון אוטוקרטי, בדומה לזה שמתקיים כיום ברוסיה.
בנוסף ומעבר לכך שפירוקם של המוסדות הדמוקרטיים, לרבות מערכת המשפט וכלי התקשורת במהלך שני העשורים האחרונים, החליש את שלטון החוק בטורקיה - הטיהור השיטתי של מתנגדי/אוייבי מפלגת השלטון ומבקריה, פוגע אנושות בדמוקרטיה, בחברה ובכלכלה הטורקית. מהלכים אלה, שיוצרים משבר פוליטי-שלטוני מורכב, מאפשרים לארדואן לרכז בידיו את רוב סמכויות השלטון ולהצדיק את מהלכיו הקיצוניים שהובילו לביסוס שליטתו הריכוזית במדינה. כל זאת, בין השאר, תוך ניצול תגובתו הרפה של ממשל טראמפ לצד האיפוק הרב שמגלות מדינות המערב, חברות ברית נאט"ו והאיחוד האירופי (EU).
בראיה אסטרטגית רחבה, טורקיה שמתמודדת עם אתגרים פנימיים ולחצים בינלאומים כבדים המאיימים על יציבותה ואחדותה הלאומית, עומדת כיום בפני נקודת מפנה דרמטית ומשמעותית ביותר. בעודה חותרת לכונן אימפריה עות'ומאנית המבוססת על קשרי תרבות ודת היסטוריים, לתסיסה הפנימית, לאתגרים במזרח התיכון ולהתפתחויות המהירות בזירה הבינלאומית, יש השלכות גאופוליטיות וביטחוניות מרחיקות לכת על עתידה ועתידו של המזרח התיכון. הם צפויים להוביל לשינויים משמעותיים בדינמיקה האזורית, להשפיע על הסכסוך בסוריה וכן ליצור אתגרים ביטחוניים וכלכליים חדשים שיעצבו את מאזן הכוחות האזורי.
יחסי הגומלין בין מדיניות הפנים של טורקיה ומדיניות החוץ שלה – בעיקר נוכח מיקומה כציר גאופוליטי ואנרגטי חשוב המקשר בין אסיה, אירופה והמזרח התיכון – הם קריטיים ליציבות האזורית ולעיצוב הבריתות העתידיות בין שלל השחקנים הפועלים באזור ובהם, ישראל, הציבור הכורדי בטורקיה, בסוריה ובעיראק וכן, איראן ורשת ה"פרוקסים" שלה.
התוקפנות של אנקרה
החמרת הקיטוב הפנימי מגבירה את אי-הוודאות ואת פגיעותה של ממשלת ארדואן, ומערערת את יכולתו של הנשיא המכהן לקדם ולממן את שאיפותיו ההגמוניות. מדובר בין היתר בהתערבויות צבאיות בסוריה, בלוב ובקווקז, נוסף למעורבות בפרוייקט הגז במזרח הים התיכון ושתופי פעולה בתחום הבטחוני, לרבות חיפושי נפט וגז טבעי במים הכלכליים של סומליה. יותר מזה - החרפת המשבר הכלכלי בטורקיה (כגון, אינפלציה של 29.5%, פיחות במטבע וחוב ציבורי הולך וגדל), עלולה לפגוע בקשרי הסחר ושיתופי הפעולה שלה עם מדינות האזור, כגון הסכם למכירת מטוסי קרב טורקיים לסעודיה או פרויקט הזרמת הגז מקטאר לטורקיה.
מדובר במהלכים שעשויים להוביל לטלטלות במחירי האנרגיה וכן להשפיע על כלכלות הנפט במפרץ הפרסי. השפעתם המיצרפית של כל אלה, במיוחד נוכח הרטוריקה והמדיניות התוקפנית בה נוקטת ממשלת אנקרה, עלולה להחמיר את המתיחות הבטחונית תוך סיכון להסלמה ניכרת ביחסיה עם ממשלות יוון וקפריסין, לכרסם בתדמיתה הבינלאומית ולפגוע בתדמיתו הסמכותית של העומד בראשה.
התבוננות מקרוב מראה כי חוסר היציבות בטורקיה עלול להחליש את השפעתה האזורית, מה שייצור וואקום פוליטי-ביטחוני במיוחד בסוריה ובעיראק, בהן היא מילאה תפקיד מייצב במיוחד לאחרונה. זאת, בעיקר נוכח התמוטטות משטר אסאד, צמצום השפעתם האזורית של איראן ו"ציר ההתנגדות" וכן, על רקע נסיגתה של רוסיה מסוריה. הגברת התסיסה גם צפויה להחמיר את משבר הפליטים הסורים בטורקיה ולהצית מחדש את הטרור הג'יהאדיסטי. אלה עלולים לערער את יציבותן של המדינות השכנות ובהן לבנון וירדן ולאפשר, מנגד, לאיראן וכן לסעודיה, להתערב בענייניהן ולנקוט גישה אסרטיבית יותר תוך מיצוב מעמדן האזורי.
בנוסף, החמרת הקיטוב הפוליטי בטורקיה עלולה להגביל את פעילותה הצבאית ולהשפיע על מאבקי הכוח שמתקיימים בסוריה, ירדן ועיראק בין קבוצות פוליטיות, מיליציות שיעיות פרו-איראניות וארגוני טרור סונים, אסלאמיסטיים/ג'האדיסטים ואחרים (כגון, YPG, HTS ודאע"ש). כל אלה, מנגד, צפויים לדרבן את ממשלת ארדואן להתמקד בגיוס תמיכה פנימית לטובת מאבק באיומים חיצוניים שמקורם בעיקר בסוריה, וכן להעמיק את פעילותה שם, תוך נקיטת עמדה נוקשה אף יותר בסוגיה הכורדית.
