לא אישור התקציב שהעניק לממשלה יציבות לתקופת זמן נוספת, לא ההופעה המוזיקלית־השתמטותית של השר יצחק גולדקנופף, ואפילו לא המחאות המתרחבות – אלא התנגשות יוצאת דופן, תקדימית ומסוכנת בין ראש הממשלה לראש השב"כ, היא־היא האירוע שבגללו השבוע הזה ייזכר.
למעשה, זה האירוע שבהקשרו כל התקופה האחרונה ראויה להיכנס לספרי ההיסטוריה תחת הכותרת "האירוע הכי קרוב להפיכה משטרית", והמרתק הוא – שכל אחד מצדדי העימות מאמין באמונה שלמה שהצד השני הוא זה שזומם הפיכה. ההבדל העיקרי בין השניים הוא כי רונן בר, רק לאחרונה, החליט כי הוא לא פחות ממשיח המושיע את האומה מציפורני הדיקטטור, בעוד בנימין נתניהו כבר שנים ארוכות חי בתודעה משיחית מוחלטת.
אבל נתחיל דווקא מהסוף, כי אי אפשר שלא לתת את הכבוד הראוי למי שבאמת באה כמעט על תקן מצילת האומה בלי שהתכוונה לכך: שופטת בית המשפט העליון גילה כנפי־שטייניץ. ההחלטה שלה – שמצד אחד הותירה את הקפאת פיטורי ראש השב"כ על כנה עד הדיון בבג"ץ בעוד כשבוע וחצי, אך מאידך התירה לראש הממשלה לקיים את כל ההכנות להחלפת בר במועמד לראש השב"כ הבא, לזמן מועמדים, להדליף פה ושם דבר מה על ההתקדמות במרוץ, בקיצור, להתקדם – היא לא פחות מגאונית וראויה להיכנס לפנתיאון של החלטות שמנעו קטסטרופה.
ומדוע? כי ברגע שהשופטת כנפי־שטייניץ אפשרה לנתניהו לראיין מועמדים, המסר האמיתי שמאחורי ההחלטה היבשה, לכאורה, הוא שיש אומנם צו זמני, אך אין בשר בעתירות נגד החלטת ראש הממשלה לפטר את ראש השירות בשל היעדר אמון בו. כנפי־שטייניץ דחתה את המלצת היועמ"שית הניצבת לימינו של רונן בר, ובכך במחי יד הפכה את האירוע כולו מעקרוני לטכני בלבד.
אך לא רק זה. החלטת השופטת כנפי־שטייניץ נותנת לנתניהו לא רק חופש מסוים להתקדם לפי תוכניתו – היא מעבירה לו מסר: אם תחליט את כל ההחלטות הנכונות ותבחר במועמד שהוא קונצנזוס המקובל על כולם, כמו אייל זמיר, שלא הותיר להרצי הלוי הרבה ברירות פרט לסיום תפקידו – אזי נפתרה הבעיה.
בו־זמנית ההחלטה היא גם הזדמנות מושלמת עבור בר, המחשיב עצמו להתגלמות מודרנית של הילד ההולנדי המחזיק את אצבעו בחור שבסכר – לרדת מהעץ וללכת בכבוד. הרי אם נתניהו ינהג בחוכמה ויביא בתור מחליף מועמד ראוי המגיע משורות הארגון ולא איזה כהניסט הזוי – אזי אין יותר צורך בהצלת המדינה בגופו של ראש השירות המכהן.
למה להכניס ציניות לכוונות כנות, לפשט מהלכים שרובם ככולם אידיאולוגיה טהורה? - בוודאי ישאלו רבים ממצדדי בר, המשוכנעים, בדיוק כמוהו, כי במאבק הבלתי מתפשר שראש השב"כ מנהל נגד כוונת ראש הממשלה לפטרו, הוא בפועל נלחם בניסיון של נתניהו להשתלט על השירות החשאי. בערך כמו שאיתמר בן גביר השתלט על המשטרה, כך טען בר לא אחת באוזני נתניהו, באוזני שרי הממשלה ובפורומים לא מעטים נוספים.
התשובה, כמו תמיד במאבקים מסוג זה, היא שהאמת מורכבת יותר מהסיסמאות, ומאחורי כל פעולה שמשווקת כהצלת האומה – תמיד עומד יותר מאינטרס אחד. מדוע בר, העומד בראש השירות הביטחוני החשאי, ארגון עם הרבה מאוד כוח, עוצמות ואפשרויות, מתקרב תוך כדי מאבקו לגבול הדק שמבדיל בין האמצעים הלגיטימיים העומדים לרשותו של פקיד בכיר בשירות המדינה, לבין צעדים העלולים להיחשב כבעלי מאפיינים של פוטש? הרי הודעתו שיציית לא להחלטות הממשלה והעומד בראשה, אלא רק להחלטות של הגורמים המשפטיים – זה בערך כמו להכריז כי מעתה ואילך היועצת המשפטית לממשלה היא ראש הממשלה בעיניו.
מלחמה על הנרטיב
יש להבהיר כי תחושת השליחות בהגנה על הדמוקרטיה אצל בר היא אמיתית ואותנטית. בשונה מרבים שרק משתמשים במילים גבוהות בלי להאמין בהן ולו לרגע – הוא אכן מאמין.
רונן בר לא התהפך, הוא רק התחיל להגיד בקול את מה שקודם לכן טען בפורומים סגורים, כפי שנהוג בעבודת ראש הארגון החשאי. מבחינת בר, שר בכיר בממשלה, בעל כוח, כמו השר לביטחון לאומי בן גביר – הוא סכנה לדמוקרטיה ויש לבלום אותו. מתברר שגם דעתו לגבי נתניהו דומה. בר מאמין שהוא עמוד התווך האחרון שעוצר את ההפיכה המשטרית. יואב גלנט והלוי יצאו מהמשחק, או הוצאו ממנו – אבל הוא לא יוותר.
תוכנית ההצלה האופרטיבית, כפי שבר רואה אותה, מסתכמת במאמץ־העל שלו להישאר בראשות הארגון, כל עוד הדבר אפשרי. בתקווה שהממשלה, המסרבת להכיר באחריותה בכשל של 7 באוקטובר, תיפול קודם, ונתניהו לא יספיק להציב בראש הארגון איש שלומו, ובכך להשלים את מהלך ההשתלטות על מערכת הביטחון.
בנקודה הזאת בדיוק באה השופטת כנפי־שטייניץ ומציעה פתרון שהוא הסולם האידיאלי לרדת מהעץ. אם המועמד יתברר כמועמד ראוי ולא משת"פ סמרטוטי – אזי אין מה להמשיך במאבק.
אבל התמונה לא תהיה שלמה אם לא נציין כי יש במאבק של ראש השב"כ היבט נוסף. בדיוק כמו שלפניו עשה זאת גלנט – גם בר נאבק לא רק על הצלת המולדת, אלא גם על הצלת המוניטין האישי. בדיוק כמו שר הביטחון המפוטר, שבהחלט מודה בחלקו בכישלון הדרמטי שהוביל לשבת השחורה, ראש השב"כ, שכשל במשימה המודיעינית, נלחם על הנרטיב, על הפסקה האחרונה בערך בוויקיפדיה שמתייחס לקריירה הביטחונית שלו, ובו־זמנית - על הפסקה הראשונה בפרק הבא, הפוליטי או העסקי, יהיה אשר יהיה.
בר נחוש לעזוב את הזירה לא בתור ראש הארגון שנושא באחריות על הכשל הגדול בתולדות המדינה. הרי שירות הביטחון הכללי הוא הגוף העיקרי במערכת שאחראי על המודיעין בגזרה הפלסטינית, כולל עזה. אחראי לא פחות (אם לא יותר) מאמ"ן. השב"כ אומנם לא נושא באחריות לתפקוד של צה"ל באותו יום נורא, אך בהחלט אחראי על פספוס מודיעיני אדיר, כולל העובדה שהיו סימנים ולא נעשה עימם דבר.
על כן, לא קל להילחם על הנרטיב, אך הדוגמה של גלנט מוכיחה שהמשימה עדיין ניתנת לביצוע. תשאלו היום אדם מן היישוב, הצופה הממוצע של מהדורות הערב, על מה גלנט פוטר? כל אחד יגיד לכם שהרי זה קל: חוק הגיוס, החטופים וועדת חקירה ממלכתית.
כאשר הכל ייגמר, ובר ימסור את המפתחות לר', למ', או לדמות שמסתתרת מאחורי אות אחרת, התשובה לשאלה "על מה הוא פוטר?" תהיה: "בשל המלחמה הבלתי מתפשרת שלו על הדמוקרטיה הישראלית", ולא: "כי השב"כ תחת פיקודו כשל ב־7 באוקטובר".
אם נתניהו יעשה הכל נכון ולא יתפתה לעצותיהם המטורפות של חלק מסובביו, שלוחשים באוזניו כי יש להתעלם מהרשות השופטת ולהראות לכולם מה זה משילות, אם הוא יבחר במועמד ראוי, והכי קריטי – אם ייצמד להחלטות בג"ץ – בקרוב נראה ראש שב"כ חדש ולא גל מחאה ששוטף את המדינה ורומס את שאריות היציבות שעוד נותרו כאן בדרך נס.
