אי־אז בתחילת המילניום הבליח בחיינו בערב חמישי אחד צמד המילים "אסון ורסאי". קבוצת חוגגים באולם מפורסם בבירה נראו רוקדים על רצפה שהחלה לרעוד, ובתוך שניות נעלמו יחד איתה וקרסו קומה אחר קומה עד שנבלמו בקרקע. אסון ורסאי הביא עימו את המילה "פל־קל" – שיטת בנייה ובה ניתן לייצר חללים גדולים ללא עמודי תמיכה, בעלות מופחתת.
קשה להאמין מי מבני הדור עדיין זוכר את אותו ליל חגיגה שנגמר באסון, אבל הפל־קל חדר לחיינו כמו תיאור מדויק למשהו שנראה טוב ובטוח, עד שהוא קורס לתוך עצמו. בינתיים הצלחנו לייצר עוד כמה טרגדיות הנדסיות, ובהן מחלף שפירים, שקרס תוך כדי שיפוץ, וגשר המכביה, שייזכר לדורות בארץ ובעולם.
הפל־קל הישראלי אכן נראה מבטיח, אולם הוא מסתיר תחתיו תהום עמוקה, ולא כל מה שנראה בסדר, בטוח ונורמלי – הוא אכן כך. אסון ורסאי לימד אותנו להביט מתחת לדברים, להסתכל לעומקם ולא להתרשם מעצם היותם. בימי מלחמה אנו חוזרים לאותה רצפת פל־קל ושואלים את עצמנו איך רקדנו עליה שנים רבות, עד שיום אחד קרסה לה לתוך עצמה. יש יאמרו קונספציה, אבל יסודות טובים לא נבנים ממילים גדולות.
הפל־קל הישראלי הפך למונח, חשד קבוע שלא נעלם מחיינו, כשגם התעופה הישראלית נשענת על אותה תפיסה. בינתיים הכל עובד באורח פלא, הודות לאנשים מצוינים, מצוידים בטונות של אומץ לב לייצר כאן משהו שלא נוסה בעולם, לא תוכנן מעולם – ומצליח. במסדרונות הכנסת בשבוע שעבר היה שמח, או יותר נכון עצוב. הרוחות סערו גם סביב אולם נגב, בשעה שנכנסו לתוכו טייסות וטייסים במדים, נציגי הנהלות חברות התעופה, וכל מי שנוגע בתחום – מדיילים לפקחים, מתעופה כללית לספורטיבית, אנשי ציוד הקרקע והמכונאים, ומדריכי הטיסה המכשירים דורות רבים שיהיו צוותי האוויר והקרקע של המחר.
לרגע אחד בן שעתיים התקיים דיון מקצועי וחשוב, לרגע אחד נראה כי הח"כים שחלפו באולם קשובים ומתעניינים בכל מה שקורה. גם המילה "פל־קל" נזרקה לחלל האוויר, אבל הפעם לא בביקורת, אלא כנורת אזהרה מגובה בהצעות לשיפור ותכנון, מוקפת במוטיבציה של כלל הגורמים לשתף פעולה ולחזק את היסודות.
יו"ר השדולה, ח"כ יבגני סובה מישראל ביתנו, ניהל את הישיבה בצורה עניינית. לרגע היה ניתן לדמיין איש ציבור במובנים החיוביים של המילה. לא נאמרו שם אמירות פוליטיות, ולכל אחד היה מקום לומר את דברו. היו שם הוועדים והאיגודים, ההסתדרות ומנהלי רשויות הרגולציה כגוף אחד העובד אצל הנוסע הישראלי, גם אם זה לא תמיד מורגש כך ציבורית.
את המנגינה הזאת
באולם החתונות הישראלי התעופה דורכת על רצפה הדורשת חיזוק מיידי, כזה שיתיר לנו להמשיך לפעול בעצמאות ונחישות, בשגרה ובחירום, כל עוד היציאה מישראל היא בעיקרה דרך האוויר, והשחייה אינה בלימודי הליבה. המטוסים ממריאים ונוחתים, הטילים גם כן, ולפעמים זה קורה בסמיכות זמנים. צוותי האוויר והקרקע דוחפים מטוסים לעבר מסלולי ההמראה ונעצרים לא אחת כשיש צבע אדום. הם עושים זאת במשך חודשים ארוכים באופן שלא נוסה בעולם, ובצדק.
התעופה הישראלית איננה נמדדת רק בדוחות הכספיים של החברות, כי אם גם בתשתית תעופתית חזקה ומתקדמת, עוצמתית ותחרותית שמונחת כרגע על רצפה שנראית רגילה לגמרי, בדיוק כפי שנראתה באולמי ורסאי לפני שהתחילה המוזיקה לנגן לרוקדים. אבל טיל אחד בכיוון יהוד יכול בעתיד לשבש את כל אלה, והמוזיקה תיפסק במקרה הטוב לזמן רב. בהנדסת החיים הישראלית אפשר רק להיזכר בלילה אחד בחודש אפריל, עוד מעט לפני שנה שלמה שנראית כמו נצח. מטוסים מתקבצים בעמדת המתנה למסלול ההמראה, מערכות הניווט משובשות, ונוריות אזהרה רבות דולקות בכל אחד מהם. מגדל הפיקוח מודיע כי המרחב האווירי ייסגר בעוד מספר דקות, ואנשים רבים בישראל נאחזים בשידורי החדשות ומביטים בהם בעין אחת ובשנייה אל דלת המרחב המוגן.
המטוסים הללו לא היו מטוסי תקיפה או מסוקי חילוץ, היו בהם מאות נוסעים ועשרות טונות של דלק סילוני, כולם באופן יוצא דופן המריאו – ושעה לאחר מכן נחתו בישראל כ־300 טילים בליסטיים ארוכי טווח מאיראן שייזכרו לעד כ"ליל הטילים". נתב"ג נפתח מחדש לפעילות בחמש בבוקר. את החגיגה הזו עברנו בינתיים, אבל אולם האירועים המזרח־תיכוני לא מפסיק לעבוד ולו לרגע אחד. אבל עד מתי נוכל לפעול ממסלולים בודדים במרכז מטוּוח? עד מתי נוכל לנקז את כל הנוסעים לחו"ל בצירי התנועה המרכזיים והפקוקים? עד מתי נתיר לכל חברה זרה להגיע לכאן במלוא עוזה ולהימלט מיד כשמשהו קורה? כי את המוזיקה בישראל לא ניתן ולא כדאי להפסיק, אבל היא חייבת להשתנות.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי
tguvot@maariv.co.il
