הלב נקרע בשעה שאנחנו צופים בסרטוני החטופים שמשחרר חמאס, ונחשפים לתעמולה שאינה יודעת גבולות. החטופים שמשתוקקים להשמיע אות חיים נאלצים לשתף פעולה עם מחבלי חמאס ולדקלם טקסטים שהוכתבו להם מראש.
במוצאי שבת חמאס שחרר סרטון תעמולה נוסף, שבו אמר החטוף אלקנה בוחבוט שחמאס לא אילץ אותו להשתתף בסרטון, ושהוא זה שביקש זאת. אלא שפנייתו של החטוף מעידה שהדברים הוכתבו מראש, ושלא מדובר בפנייה משוחררת מלחצים. בחמאס יש מי שמאמינים שלהסתדרות יש כוח להביא לשחרור החטופים, ולכן בוחבוט נראה בסרטון מתחנן על חייו ופונה להסתדרות.
הסרטונים שמפרסם חמאס מציבים שאלות קשות ונוגעות ללב בעניין שידורם. האם מדובר באות חיים ובתקווה לראות בקרוב את החטופים, או רק בתעמולה אכזרית, שמזיקה יותר מאשר מועילה, בוודאי בהתחשב במשפחות החטופים?
מי שרואים בסרטונים אות חיים אמיתי מאמינים שהסרטונים מאפשרים לחוש את המציאות הקשה שבה נמצאים החטופים. עבור רבים מדובר בחיבור אנושי, בהזדמנות להזכיר לנו שמאחורי המספרים והסטטיסטיקות הקשות יש אנשים, משפחות וחיים שלמים הממתינים לקולו של בן משפחה. הסרטונים גם עוזרים להפעיל לחצים בינלאומיים על ממשלות וארגונים לשחרור החטופים.
מי שמתנגדים לשידור הסרטונים מדגישים את ההיבטים המוסריים והנפשיים של המהלך. החטופים מבטאים בסרטים מסרים שחלקם אינו משקף את רצונם החופשי. חמאס עושה שימוש לרעה בנסיבות הקשות, והשידור הופך לתעמולה זדונית שמשפילה את כבודם של החטופים. יש הטוענים כי הסרטונים עשויים להחמיר את הכאב והסבל של משפחות החטופים, שנאלצות להיחשף לתכנים כואבים, וכי הם מעוררים תחושות של חוסר אונים.
בחינת הנימוקים בעד ונגד שידור הסרטונים מורכבת. בקרב משפחות החטופים יש תחושות עמוקות של כאב, אי־ודאות וגעגוע, לצד תקווה מכך שהחטופים עדיין בחיים. מהו תפקידה של התקשורת במצבים רגישים אלה? האם ישנם קווים אדומים שצריך להקפיד לא לעבור? האם נכון להטיל על עיתונאים את האחריות לקבוע מה נכון למשפחות החטופים? התקשורת חייבת לאזן בין חובתה להעברת מידע ובין האחריות המוסרית להגן על רגשותיהן של משפחות החטופים.
האחריות המוסרית והחברתית להילחם על שחרור החטופים היא חובה, אך לא על חשבון הכבוד והרגשות של החטופים ובני משפחותיהם. מציאת האיזון הנכון בין תקווה לכאב דורשת מהציבור לפעול בחוכמה כדי לא לפגוע בבני המשפחות בשעות הקשות בחייהם.
