קמיל פוקס, מייסדו של מיזם המדד, מורה, חבר, קסם של בנאדם, מת לפני שנה בדיוק. הוא הספיק הרבה מאוד לבד, והספקנו קצת ביחד. השבוע, בלי להתכוון מראש, נתקלתי בפריט מידע שהזכיר לי אותו. זו הייתה שאלה על ליל הסדר, שכללנו בסקר של המכון למדיניות העם היהודי שטרם פורסם, אך יפורסם בקרוב.
את השאלה הזאת כתבתי כשקמיל כנראה יושב לי בירכתי הראש, בלי לחשוב על זה בכלל. פסח מתקרב, וזה זמן טוב לשאול על מנהגי הפסח. מה לשאול? יש רשימה ארוכה של שאלות שממתינה לשימוש חוזר. רשימה שכתבנו יחד, קמיל ואני, לפני שמונה שנים בערך, כשעבדנו על המחקר הגדול "יהדות ישראלית" (שבסופו יצא גם ספר, שבטח כבר מזמן קראתם).
פסח הוא חג שיהודים בישראל חוגגים יותר מכל חג אחר. בעיקר – כולם יושבים לסדר. כשר יותר, כשר פחות, עם מצה שמורה או סתם מצה, עם קטניות או בלעדיהן, ארבע כוסות (מנהג שקל לקיים), ולספר ביציאת מצרים (לפעמים קצת מייגע). הנה, על זה נתעכב: לספר ביציאת מצרים.
כשכתבנו את הסקר הגדול על יהדות ישראלית, התחלנו בטבלת אקסל מפורטת. ליד כל מועד וחג – כמו ראש השנה, או פורים, וגם יום העצמאות, וגם סיגד, ולפעמים גם חגים זרים שישראלים מציינים כמו ולנטיינ'ס – מילאנו משבצות בעניין דברים שאפשר לשאול לגביהם אם ישראלים (יהודים ישראלים במקרה הזה) "עושים או לא עושים". שבת: נוסעים או לא נוסעים? שאלה טריוויאלית. כיפור: צמים או לא? שבועות: הולכים ל"תיקון"? סיגד: בכלל זוכרים שזה חג? יום השנה לרצח רבין: מדליקים נר זיכרון?
יש תשובות לכל השאלות האלה, רובן בספר. אבל לא פחות מהתשובות, מעניין היה לחשוב על השאלות. מה אנחנו רוצים לדעת על מה שאנשים עושים או לא עושים. לדוגמה, בפסח שמתקרב, האם חשוב לנו לדעת אם הם מנקים את הבית לקראתו? האם מעניין להבין אם הם כן או לא מקפידים לשרוף את החמץ? האם הם מוסיפים קטעים להגדה, שירים ישראליים, או משהו מההגדה הקיבוצית, או טקסט אחר שיש להם עניין בו?
ההגדה הייתה מוקד של שיחה, כי ההגדה היא המוקד של ליל הסדר, ושל חלק מההווי שנקשר בו. יש שלוקחים את ההגדה ברצינות תהומית, וליל הסדר שלהם הוא סמינר ארוך של דרשות ופלפולים על הטקסט הזה עד מאוחר בלילה. יש שדוחקים למהר, כדי להגיע לארוחה. ההגדה היא מבחינתם חצי מטרד שצריך לצאת ידי חובתו ולא הרבה מעבר לזה.
רוב לחלק השני
חשבנו על דרך לנסות להבין עד כמה ההגדה היא מרכיב מרכזי בסדר של כל אחת ואחד מאיתנו, עד שצצה שאלה שנראתה לנו מעניינת: האם אתם קוראים את החלק של ההגדה שאחרי האוכל?
נו, קוראים? זה חלק שיש בו לא מעט טקסט, שאפילו אם מזדרזים לקרוא לוקח את הזמן שלו, וזה אחרי שכבר קראתם, וכבר קידשתם, וכבר שתיתם כמה כוסות, ואכלתם, וקינחתם, ונהיה מאוחר, והילדים עייפים. החלק של ההגדה שאחרי הארוחה הוא מעין מבחן של רצינות, של דבקות בהגדה. אנחנו כמובן לא משבחים את מי שכן או לא דבק בה, ולא מגנים את מי שלא או כן דבק בה. אנחנו רק מודדים. ונדמה היה לנו שזו דרך מעניינת למדוד.
מדדנו. סיכמנו. דיווחנו. והשנה – לא בדיוק יודע להסביר למה – השאלה שוב קפצה לראש בזמן שניסחתי שאלות לסקר. מזמן לא שאלנו, ואולי חל שינוי? אולי בשמונה השנים שחלפו עם ישראל נעשה קצת יותר אדוק במנהג ההגדה שלו, או קצת פחות.
אני מניח שלא תופתעו לגלות שרוב החילונים לא קוראים את החלק שאחרי. הם נעצרים בארוחה (אני מניח שיש מהם ששרים את "חד גדיא" או "אחד מי יודע", או את אחד מהלהיטים האחרים של סוף הסדר, אבל לא קוראים את כל מה שבין הארוחה לבין שרשרת הלהיטים). וגם לא תופתעו לגלות שחרדים ודתיים ממשיכים לקרוא גם אחרי הלפתן, או הגלידה, או מה שהם מגישים בסוף הארוחה.
המסורתיים – מי יותר ומי פחות – קוראים מי יותר ומי פחות. אבל הרוב קוראים, או לפחות אומרים שהם קוראים, כי לא הלכנו אליהם לסדר לבדוק שהם באמת קוראים, בלי לדלג, ובלי לנמנם עם הראש על השולחן כשאחרים קוראים. מה שמוביל לתוצאה של רוב יהודי־ישראלי שכן קוראים, גם אחרי.
עשינו השוואה בין שני הסקרים, זה שהיה לפני כמה שנים וזה של עכשיו. יש פער קטן, אבל הוא מן הסתם אקראי. נשארנו על בערך 60% שקוראים הכל. וכן – נסכים שזאת דרך קצת משונה להתגעגע לחבר.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים של המדד, המכון למדיניות העם היהודי, והספר "#יהדותישראלית"
tguvot@maariv.co.il
