בערב פסח אנו עומדים. על פי המסורת יצאו בני ישראל ממצרים לפני 3,500 שנה, ומאז אנו חוגגים אותה בכל שנה במועדה המדויק הכתוב בתורה, בי"ד ניסן. אבל התרבות היהודית, שהיא תרבות מבוססת זיכרון, אינה מסתפקת בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר. היא מצווה "והגדת לבנך", ומחייבת - "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הזיכרון הוא הצו. ההזדהות היא הכלי לשימור הזיכרון. ולכן לא רק בליל הסדר.
בכל יום ויום, בשחרית ובערבית, מזכיר היהודי בתפילתו את יציאת מצרים - ובכל מועדי ישראל ובקידוש בכל ערב שבת. ובפרשיות הכתובות בתפילין אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים, ואנו זוכרים אותה. הזיכרון טבוע בתרבות היהודית. לא רק את יציאת מצרים אנו מצווים לזכור. גם את השבת, ומעמד הר סיני, וניסים שנעשו לנו במדבר, ואת עמלק שנצטווינו לזכור את מעשיו - וגם למחות את זכרו מתחת לשמיים. ולזכור את ירושלים, ותחת החופה נשבעים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". והיפוכה של התרבות הזו – השכחה. כי מי ששוכח, כופר במסורת אבותיו, מנתק עצמו מן הכלל של העם היהודי.
ולכן קבע גדול משוררי ישראל בדורות האחרונים, אורי צבי גרינברג, בספרו "רחובות הנהר" על השמדת היהודים באירופה: "אבל אנו שכחנו ענות ואימי מיתות ומוקד / השכחה וכפירה מתהלכות זוג נטויות גרון". השכחה והכפירה הן זוג. זו גוררת את זו, כשם שעבירה גוררת עבירה. הרשע שבהגדה הוא מי שהוציא עצמו מן הכלל של העם היהודי, ולפיכך כופר בעיקר. מי שמבקש לשכוח - דן עצמו לכפירה בעיקרי האמונה והאידיאולוגיה, בעיקרי האתוס היהודי והציוני.
"עם שאינו יודע את עברו" – ניסח היטב יגאל אלון - "ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". אבל הרי אי אפשר לחיות כל הזמן בעבר, להתרפק על הנשגב ולהתייסר בהשפלות, לחגוג את כל הניצחונות ולכאוב מחדש גם את כל המפלות. ולכן – כדי להבטיח שאנו זוכרים את חורבן בתי מקדשנו ואת השמדת שליש מעמנו באירופה – קבענו ימים מיוחדים לזכור את המאורעות הללו - את ט' באב ואת יום השואה. ובשאר הימים - צריך לחיות. להתקדם הלאה.
גרמניה ודאי הייתה גרועה מעמלק. אלא שלא נצטווינו למחות אותה ואת זכרה. ולפני שחלפו עשר שנים מרצח העם היהודי באירופה, ידע דוד בן־גוריון שישראל הצעירה המוקפת אויבים והקולטת מיליון עולים, זקוקה לכסף ולנשק, ושגרמניה מוכנה לסייע. כך הומצאה "גרמניה האחרת". "הריאל פוליטיק" של המדינה הצעירה הנאבקת על קיומה לא חייב לשכוח חלילה את פשעי גרמניה, אבל הוביל אותה לתחום יום בשנה שבו אנו מצווים לזכור את השואה - ולהסתפק בו. ובכל שאר הימים אפשר לרדת מהארץ ולגור בברלין, שהיא מרכז תרבות נפלא ואפילו המילקי שם זול יותר מבארץ.
יש כמובן הבדל בין מה שהיה חיוני לבן־גוריון - האמצעים להבטחת קיומה של המדינה - ובין מה שעושים אלו שהלכו בדרך שהוא סלל. כי בדרך אל כספי "השילומים" הלאומיים למדינה, הלכו אחר כך יהודים המתכחשים לזיכרון ולכבוד הלאומי, שחיים בתוך העם שרצח את סבא וסבתא שלהם, ומשבחים את הבלט, המוזיאונים והקולינריה.
כנגד מה נכתבים הדברים?
רק לפני שנה ומחצה התחולל הטבח בשמחת תורה. ב־7 באוקטובר. אז דווקא נזכרו בשואה גם מחוץ לתאריך הנקוב בלוח. "זה האסון הגרוע ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה". אמרו לנו. וחלק מהניצולים גם השוו מה שעבר עליהם ביממה שבה שלטו הערבים הרוצחים מעזה ביישובים בעוטף – לשואה. אלו שהחזיקו בשארית כוחותיהם בידיות הממ"דים כדי למנוע את רצח כל בני ביתם, אלו שהסתתרו בארונות או בשיחים, חשו כי אין מדינה יהודית המגינה עליהם. "כמו בשואה", הם אמרו.
והיה עוד דמיון בין 7 באוקטובר לשואה: המונח "שואה" היה שמור לאסונות טבע אדירים, בלתי צפויים ובלתי נמנעים. השמדת יהודי אירופה וטבח 7 באוקטובר היו שניהם ההפך מזה: צפויים וניתנים למניעה. בימים הראשונים לאחר הטבח היו האימה והזעם והרצון לנקום פי אלף – הרגשות השליטים בכל. מימין ומשמאל.
התקשורת עסקה בפרטי הפרטים של הזוועה. המדינה הפיקה סרט בלהות שהצפייה בו נמנעה מרוב הציבור, ואפילו בו טושטשו מקצת מהזוועות. ומאות אלפי חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, יצאו לכיבוש הרצועה, להשמיד את חמאס, לשחרר את החטופים, ולנקום. נקמה כזאת שתעקור מלב הערבים כל רצון או בדל מחשבה לשוב ולעולל לנו כזאת אי־פעם בעתיד. "אנחנו רוצים נוף לים" צוטטו כמה מהניצולים מקיבוצי העוטף - וביקשו לשטח את עזה. והיו שהבטיחו לערבים "נכבה שנייה".
אבל זה השתנה במהירות. אולי מטבע הדברים, מצבם של החטופים החיים, של משפחותיהם ושל משפחות החללים המוחזקים בידי ארגוני הרצח הערביים דוחה ודוחק הצידה את העיסוק במה שהיה ובמה שחייב להיות. הדחוף דוחה את החשוב. הצלת חיים התלויים בכל רגע מנגד – דחופה יותר. אבל הטענה כי הצלת החטופים חשובה יותר מהצורך להשמיד את חמאס עלולה לגרום אסון היסטורי. כי בכל היבט היסטורי – כל מה שהוא פחות מחיסול חמאס והוצאת הערבים מרצועת עזה ייתפס בעיני אויבינו כתבוסה לישראל.
לא מפלה בקרב שנמשך יממה – אלא תבוסה במערכה. כל ילד פלסטיני ילמד את התבוסה הזו - וגם בעוד עשרה דורות ינסה לשחזר אותה. כולנו כבר נהיה בין המתים - חוטפים וחטופים, לוחמים וגיבורים, פוליטיקאים ועיתונאים, ביביסטים ורל"ביסטים. אבל את תוצאות התבוסה הזו – אם לא תימחה ממש בימינו – יחושו גם הנינים של נכדינו.
ולכן, כשם שאנו מצווים לזכור כל מי שנאנק עכשיו במנהרות בעזה בכבלי חמאס – אנו מצווים לזכור את מה שעשה לנו עמלק הערבי. ולהישבע למחות את זכרו ואת זכר זרעו מתחת לשמיים. כדי שבהיסטוריה יהיה כתוב רק מה שעשתה ישראל למי שפגע בה. העובדה שכבר עכשיו אנו נמנעים בהדרגה מלעסוק במה שעשו לנו, מעלה את החשש שגורלו של 7 באוקטובר יהיה כגורל "יום הזיכרון לשואה ולגבורה": יום של שירים עצובים, ראיונות קשים, קטעי ארכיון – ובכל שאר ימות השנה ישובו העזתים להיות אזרחים "לא מעורבים". יחידות מיוחדות ימשיכו אולי לצוד את הרוצחים המזוהים מבין האלפים שטבלו ידיהם בדם יהודי ביום הטבח, אך גם זה ילך וידעך.
השכחה סותרת את התרבות היהודית. רק מי שכבר הדחיק או שכח את זוועות 7 באוקטובר, יכול להגדיר את המלחמה בעזה היום "פוליטית", ולאיים שוב בסרבנות, בשריפת אסמים, במלחמת אחים. כל מי שכבר מטיף לנו ש"צריך למצוא דרך לחיות עם שכנינו" ועוסק מתוך אובססיה נפשית או פוליטית ב"יום שאחרי" – מבקש לשכוח את היום ההוא. ואת הימים שלפניו ואת הפשעים הביטחוניים והמדיניים והפוליטיים שהובילו אותנו לשם.
הם עלולים להסתפק בהדחתו או התפטרותו או כישלונו בבחירות של בנימין נתניהו ושל שריו ופקידיו הבכירים, ובהתפטרותם של האשמים בצה"ל ובזרועות הביטחון האחרות. כל מי שאלו מטרותיו, מסתפק בסימון אחראים ואשמים מבית, ומטיף למעשה לשכחת העיקר – שכחת שאיפותיו ומעשיו של האויב הערבי וכל התומכים בו. ועוד מעט יתחילו לספר לנו שיש "עזה האחרת".
tguvot@maariv.co.il
