נציג שאלה: בכמה ירד שיעור המהגרים הלא חוקיים לארה"ב מאז שעלה לשלטון דונלד טראמפ? הבית הלבן אומר: 95%. בודקי עובדות ספקנים מערערים: 60%. כך או כך, מדובר בירידה משמעותית. אבל – מציינים בודקי העובדות – אי אפשר לדעת כמה זמן הירידה תימשך. זה נכון כמובן.
ומצד שני, אם בשבועות הראשונים לכהונת טראמפ הייתה עלייה בשיעור המהגרים הלא חוקיים, כבר היינו שומעים על זה, ומותר לחשוד שלפחות חלק מבודקי העובדות לא היו ממהרים להזכיר שאולי מדובר בעלייה זמנית.
שננסה להציג כתב הגנה על טראמפ? כמעט מיותר לתקוף אותו, כי מדדי הבורסות הצבועים באדום, ואז בירוק, מדברים בעד עצמם. אז במקום להצטרף למקהלה המזדעזעת (ויש סיבות להזדעזע), ננסה לומר לזכותו שני דברים.
הראשון – הוא מנהיג שעומד בדיבורו. מה שהבטיח – הוא מקיים. אמריקאים שהצביעו בעדו ועכשיו מתלוננים על טירוף מדיניות המכסים, יכולים לבוא בטענות רק לעצמם. טראמפ אמר להם – ממש במילים האלה – ש"מכס" הוא בעיניו היא המילה הכי יפה במילון. אחר כך תיקן וקבע היררכיה משופרת: קודם אלוהים, אחר כך דת, אחר כך "אהבה אני מניח, נכון?", אחר כך "מכס".
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ולמה הוא כל כך אוהב מכסים? הנה אפשרות שראוי לשקול: כי מכסים זה כלי שהנשיא יכול לעשות בו שימוש בלי תלות רבה בגורמים אחרים. הוא המפקד העליון של הצבא, וגם המפקד העליון של המכס. טראמפ אוהב דברים שהוא יכול לעשות בלי הטורח המייגע של משאים ומתנים ופשרות.
דבר שני לזכותו – הוא מנהיג שמוכן לבזבז את ההון הפוליטי שצבר על מה שנכון בעיניו לעשות. השבוע ירדו אחוזי התמיכה בו, הרפובליקנים זזו באי־נוחות בכיסאותיהם, כמה מעמיתיו גילו סימני עצבנות – וטראמפ לא נראה נרגש. כמעט משועשע מהמהומה. הוא החליט, הוא מבצע - אם כי בהמשך הוא חזר בו מחלק מצעדיו בנושא מכסי המגן, לפחות באופן זמני. רק דבר אחד בלם אותו – זמנית. נקרא לו ״קיר הבטון של המציאות״. גם מנהיגים עקשנים במיוחד נאלצים להתיישר, כשהמציאות מדברת בשפה ברורה.
שתי מילים
מה הן שתי המילים המפחידות ביותר בשפה העברית? נציע שתי אפשרויות, אחת בעברית, אחת לא ממש בעברית. מלחמת אזרחים. דיפ סטייט.
מפחידות – כרגע. אופנתיות – כרגע. בקרוב יירשו אותן מילים אחרות, ביטויים אחרים, אבל על אלה מדברים עכשיו. והתיאור "מדברים" לא לגמרי קולע. נכון יותר לומר "מטיחים", "יורקים", "מסננים", "צועקים", "זועקים".
אלה מזהירים ואלה קובעים, אלה רוצים למנוע ואלה רוצים לפרק. את סכנת מלחמת האזרחים, אמיתית או מדומה, הציף לאחרונה נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. את סכנת הדיפ סטייט, אמיתית או מדומה, מציף ראש הממשלה בנימין נתניהו.
אמיתית או מדומה? סקר אפריל של המכון למדיניות העם היהודי ביקש לברר מה הציבור חושב על הטענות הללו. טענה אחת: יש סכנה קרובה ומוחשית של מלחמת אזרחים. טענה שנייה: יש בישראל "דיפ סטייט" שמקשה על הממשלה לממש מדיניות שהציבור חפץ בה. שאלנו, ומכאן צריך לפענח את התשובות.
נתחיל בטענה של ברק ש"אנחנו קרובים מאוד למלחמת אזרחים". כמה ישראלים חושבים שזה נכון? 27% מהישראלים (22% מהיהודים) אומרים שברק "צודק". כלומר – "אנחנו קרובים מאוד".
עוד שליש (33%) לא בחרו באפשרות "הוא צודק", אבל כן בחרו באפשרות שיש בה ממד של הסכמה, גם אם רכה יותר: "אני חושב/ת שהוא קצת הגזים, אבל הסכנה אמיתית". זה אומר שיש להם הסתייגות מהחריפות הנחרצת של ברק – "אנחנו קרובים מאוד" – אבל מסקנתם לא רחוקה משלו. הם בחרו באפשרות שכוללת את הביטוי "הסכנה אמיתית". קרובה – אולי לא. אמיתית – דווקא כן.
אם מחברים את התשובות האלה, יש רוב בישראל שמזהה סכנת מלחמת אזרחים. 60%. מקרב היהודים יש רוב של 58%. מקרב הערבים יש רוב גדול יותר, 69%. האפשרויות הבאות: "הוא מאוד הגזים ואנחנו לא קרובים לדבר כזה", או "אין שום סכנה למלחמת אזרחים בישראל", קיבלו ביחד קצת יותר משליש – 37%.
רק בקרב יהודים שמגדירים את עצמם "ימין" יש רוב שאיננו חושב שמלחמת אזרחים היא סכנה מוחשית (68%). הימין אומנם קבוצה גדולה, אבל לא מספיק גדולה כדי שעמדתה, הפחות מודאגת, פחות אלרמיסטית, תהיה העמדה הדומיננטית בישראל.
עכשיו ל"דיפ סטייט". בשאלה הוצגה אמירה של נתניהו והוצעו כמה דרגות של הסכמה או הסתייגות ממנה. "כשמנהיג חזק מהימין מנצח בבחירות, הדיפ סטייט בשירות השמאל משתמש באופן מעוות במערכת המשפט כדי לסכל את רצון העם".
זו האמירה. 37% מהישראלים מסכימים איתה. ושימו לב לדמיון: 37% אומרים שאין סכנה למלחמת אזרחים – 37% אומרים שיש דיפ סטייט. האם אלה אותם אנשים? תכף נברר.
ארבעה מכל עשרה ישראלים קובעים שנתניהו "טועה". הם לא מסכימים איתו. קצת פחות מחמישית בחרו בעמדת אמצע: "אני חושב/ת שהוא מגזים: יש בישראל בעיה של איזון בין רשויות, אבל לא מדובר ב'דיפ סטייט'". אם מצרפים את אלה למי שאומרים שנתניהו צודק – נמצא רוב שמסכים ש"יש בעיה" (55%). אם מצרפים את אלה למי שאומרים שנתניהו טועה – נמצא רוב שלא מסכים לתיאור "דיפ סטייט" (58%).
עכשיו נחבר: אולי לא קל להבין מיד את הטבלה המחברת, אז הדגשנו בצהוב את מה שחשוב. רוב גדול של 77% ממי שחושבים שברק צודק (סכנת מלחמת אזרחים), חושבים שנתניהו טועה (אין דיפ סטייט). רוב יותר קטן של 53% ממי שחושבים שברק הגזים אבל יש סכנה, גם הם חושבים שנתניהו טועה ואין דיפ סטייט.
לעומת זאת רוב גדול ממי שחושבים שאין שום סכנה למלחמת אזרחים, סבורים שנתניהו צודק (79%). רוב של 63% שחושבים ש"אנחנו לא קרובים" למלחמת אזרחים, גם הם חושבים שנתניהו צודק (ויש דיפ סטייט). ולא – זה לא לגמרי מפתיע, אבל מספרים תמיד מאפשרים לתקף את מה שכולנו מבינים אינסטינקטיבית.
החוששים ממלחמת אזרחים אינם חוששים מדיפ סטייט – החוששים מדיפ סטייט אינם חוששים ממלחמת אזרחים. המבט של ישראלים על המציאות הוא מבט דרך משקפיים פוליטיים. מה שאומר שהם אינם רואים את אותה מציאות. ולמה זה חשוב? כי כשלא רואים את אותה מציאות, אין בכלל דרך לנהל דיון.
אפשר לנהל ויכוח ודיון כאשר רואים מציאות דומה, והעמדות ביחס לדרכי התגובה הנכונות אליה שונות. נאמר: כולנו מבינים שאיראן מפתחת יכולת צבאית גרעינית – מציאות מוסכמת – אבל לא בהכרח מסכימים כיצד להגיב למציאות הזאת. יש שיאמרו מתקפה, יש שיאמרו דיפלומטיה, יש שיאמרו היערכות ליום שאחרי (כי אין דרך למנוע אותו), וכן הלאה.
אלא שבשאלת הדיפ סטייט ומלחמת האזרחים אין כל כך דרך להתווכח. אם כולם מסכימים שסכנת מלחמת אזרחים היא סכנה ממשית, אפשר להתחיל להתווכח איך למנוע אותה (או אם למנוע אותה, אף שאני מניח שרוב הישראלים לא רוצים מלחמת אזרחים, וירצו למצוא דרך למנוע אותה). אבל לא כולם מסכימים שסכנת מלחמת אזרחים היא סכנה ממשית, ולכן אם יש ויכוח, הוא לא על "מה לעשות" אלא על "מה המציאות". האם עכשיו יום או לילה, האם עכשיו חורף או קיץ.
ואותו כלל חל על ה"דיפ סטייט". אם כולם היו מסכימים שאין – לא הייתה בעיה בכלל. אם כולם היו מסכימים שיש, אפשר היה לנהל דיון על השאלה אם זה טוב, אם זה רע, איך לנהל את המציאות הזאת, האם צריך לשנות אותה. אלא שאין הסכמה, ושוב אנחנו בשאלת האם עכשיו יום או לילה. שאלה שקשה להכריע בה, כאשר אין בנמצא תריס שאפשר להרים ובכך לשכנע את כולם מהי המציאות.
תנאי הצביון
בשני בערב קפצתי לראשונה לבקר בקניון ביג גלילות. להבין על מה הרעש. כמה מכרים כבר דיווחו לי על מה שיש בו (קניון) ומה שאין בו (דבר חדש שטרם נראה כמותו). זה היה דיווח מדויק למדי. כך או כך, צריך לאחל לקניון בהצלחה, כי הצלחתו היא הצלחתם של סוחרים, שכירים, יבואנים, יצרנים, מסעדנים, משקיעים.
שאלת הפעלת הקניון בשבת מחוללת את מה שנהוג לכנות כאן "סערה ציבורית". סערה שכוללת את כל המרכיבים המוכרים מכל הסערות האחרות: גלגול עיניים, צדקנות, רשעות, וכחנות, טהרנות, צביעות.
החוק הישראלי, על פי כל פרשנות סבירה, אוסר על הפעלת הקניון בשבת. היועץ המשפטי של עיריית רמת השרון, שבתחומה הקניון, כתב זאת במפורש. אבל העירייה כנראה לא מתכוונת לתת קנסות למפעילים, ואם כן, תעשה זאת במשורה. כלומר, תמעט באכיפה.
למה? כי "חוק המרכולים", שמחייב עיריות לציית לכללים שנקבעו בגלל אילוצים קואליציוניים, הוא חוק מאוד לא אהוד בערים שיש בהן רוב חילוני דעתני.
מצד שני, ישנו משרד העבודה. בראשו עומד שר מש"ס. הוא ידאג שתהיה אכיפה. או לפחות יכריז שתהיה אכיפה, עד שיתברר שאין בה תועלת.
הנה כמה דברים שצריך להביא בחשבון ביחס לאירוע הזה, לפני שמתחילים לצעוק.
רוב הישראלים – ורוב גדול של הישראלים שאינם שומרי שבת – קונים בשבת. אם יסגרו להם את ביג גלילות, יקנו במקום אחר. משמע – לא "קדושת השבת" עומדת על הפרק, כי היא תישאר באותה רמה בלי קשר לקניון הספציפי הזה. סערת ביג היא "סערה" משום שהקניון גדול, בולט, קרוב לעיר (פורמלית, חלק מתחומה של עיר) – הוא סמל.
רוב הישראלים סולדים מחוקים שהם מזהים כחוקי "כפייה דתית". חוק המרכולים שבעטיו על הקניון להיות סגור נתפס כחוק כזה, אף שאפשר לנמק אותו בדרכים נוספות (חוק שמגן על עובדים). למה הוא נתפס כחוק כזה? כי הוא חוק כזה! מי שיזם ודחף אותו היו מפלגות דתיות, ולא מפלגות סוציאליות.
חלק גדול מאוד מהחוקים שנתפסים כחוקי "כפייה דתית" הם חוקי ישראבלוף. הם כתובים בספר, אך אכיפתם בררנית, זהירה, ולפעמים פשוט לא מתקיימת. למה? כי המדינה לא רוצה להיכנס לעימותים על השאלה אם ישראלים כן או לא יאכלו חמץ, או חזיר, או יעשו קניות בשבת, או יינשאו בטקסים כאלה ואחרים. החוקים הללו הם הודעה על עמדת המדינה, אבל לא תמיד הודעה על מדיניות אקטיבית של המדינה. זה כבר תלוי בשלטון, בשר, בנושא, במה על סדר היום.
השאלה של דמות השבת הנכונה לישראל אינה פתורה, ולא תיפתר כנראה בעתיד הקרוב, ולא בטוח שהיא בכלל פתירה. השבת נעשתה לעניין פוליטי, ולכן דתיים מוכרחים "להגן עליה", וחילונים מוכרחים "להגן על החופש האישי שלהם". לא מפני השבת כמובן, שהיא סתם יום, אדיש לגמרי לפעולותיהם של בני האדם – אלא מפני מי שמינו את עצמם למגיני השבת.
הפתרון החברתי הקל ביותר למאבקי השבת המייגעים הוא יישובים יחסית הומוגניים שיקבעו לעצמם איך הם מקיימים את השבת שלהם. אבל עם הפתרון הזה יש שלוש בעיות.
הראשונה – יישובים הומוגניים רק מחזקים, ויחזקו עוד יותר, את הנטיות הבדלניות של קבוצות חברתיות בישראל. הן אולי נוחות בחיי היומיום, אבל ייתכן שהן מזיקות לתלכיד המדינתי.
השנייה – יישובים שיקבעו לעצמם פירושו שהשלטון המרכזי לא יקבע. כלומר, השלטון המרכזי צריך לוותר על כוח, ושלטון מרכזי לא אוהב לוותר על כוח.
השלישית – כדי שהכנסת תפסיק לנסות לקבוע אם ברמת השרון כן או לא יהיה קניון פתוח, ישראל צריכה להיפרד מעוד פיסה של לכידות ממלכתית, ומהחלום הקצת משונה על הדבר המעורפל ששמו "צביון".
זה לא ויתור קטן: יש לא מעט ישראלים שהיו רוצים שבמדינת ישראל יתקיים מין "צביון", שמאפיין את כלל שטחי המדינה, ומבחין את תרבותה ומנהגיה מאלה של מדינות אחרות. הם רוצים "צביון יהודי" לכלל המדינה, ובהיעדר אפשרות אחרת מניחים שאת הצביון יכול לקבוע רק גוף מדינתי – משמע, הכנסת.
הבעיה עם מחוללי הצביון פשוטה: הניסיון לעצב צביון בכלים מדינתיים לעיתים מצליח, לעיתים לא מצליח, ולעיתים די קרובות מצליח לעשות בדיוק את ההפך ממה שהוא מתכוון לעשות – הוא מעצבן אוכלוסיות שונות וגורם להן לרצות להתרחק מכל סממן "צביוני" מהסוג שהמדינה מעוניינת בו. ובמילים פשוטות: אם אתם רוצים שכמה שפחות ישראלים יחגגו את ליל הסדר, נסו להעביר חוק שמחייב ישראלים לקיים את ליל הסדר.
כדי להיות רציניים נאמר: לא כל חוק צביוני נכשל. יש דברים שמצליחים. כדי שחוק צביוני יצליח, נחוץ שיתקיים לפחות אחד משני תנאים: או שהמדינה מוכנה להשתמש בכוח רב כדי לכפות את החוק.
נניח, לשלוח שוטרים שיוודאו שכולם יושבים לשולחן הסדר, ולזרוק לכלא ל־30 שנה את כל מי שלא יושב לשולחן הסדר. מדינה שתנהג כך (ויש לקוות שישראל לעולם לא תנהג כך), אם היא נחושה מספיק, ואם יש לה כוחות שיטור יעילים מספיק, תצליח לכפות צביון. כמו בקוריאה הצפונית.
או שהציבור מלכתחילה מזדהה עם הצביון שהמדינה מבקשת לעצב. דוגמה: לא קשה למדינה לקבוע שבערב יום הזיכרון לחללי צה"ל יהיה למדינה צביון מסוים, של ערב יום זיכרון. פאבים יהיו סגורים, לא יתקיימו מופעי בידור, בכיכרות לא יהיו מסיבות. למה המדינה יכולה לעשות זאת?
כי הציבור, באופן כללי, מקבל את הטענה שכך צריך להיות. וגם אם יש פה ושם מישהו שמרגיש שהחופש האישי שלו ללכת לרקוד דווקא בערב הזה, כשמאוד מתחשק לו, נפגע – המהלך הצביוני מנצח. אין מי שיילחם על חופש אישי להעלות מופע צחוקים בקומדי קלאב בערב יום הזיכרון.
האם המקרה של ביג גלילות עונה על אחד מתנאי הצביון? הוא בוודאי לא עונה על התנאי השני, ולכן גורלו ייקבע באופן הטריוויאלי הבא: אם המדינה תפעל בכוח, הסוחרים יבינו שההכנסות נמוכות והאכיפה מסוכנת להם – הם יפסיקו לקיים מסחר. אם הם, וציבור הקונים, יחליטו להפעיל כוח נגדי, למדינה יהיה קשה לאכוף את המדיניות שלה בלי לעורר כעס ואולי גם לשלם מחיר ציבורי.
ואל תאמרו: ממילא גרים שם רק אנשי שמאל, שלממשלה לא אכפת מהם. מפלגת הליכוד קיבלה 16% מהקולות ברמת השרון, ויותר מ־20% בהרצליה. לממשלה יש מה להפסיד במאבקי שבת, גם במקומות כאלה.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בנתוני המכון למדיניות העם היהודי, סקרי ישראל חופשית, נתוני הלמ"ס, מאמר של ר'יצרד פורטר ב־RCP, נתוני ועדת הבחירות המרכזית, דיווחי כאן 11 וחדשות 12.
tguvot@maariv.co.il
