1
חלפו כ־50 שנה מאז הייתי מעורב בכמעט אחת הפאשלות הכי גדולות שהיו בעיתונות בארץ. אני מדבר על אירוע שהתרחש בשנת 1964 או 1965, במגרש ספורט ברמת גן. באותם ימים הייתי בגיל העשרה והתחלתי לעסוק בצילום עיתונות עבור סוכנות סל"ע (סוכנות לצילומי עיתונות) בבעלות הצלם נחום גוטמן, והייתי כתב־צלם פרילנסר בשבועון “העולם הזה". בעיר נערך אירוע לכבוד יום העצמאות, שבו השתתף ראש העיר המיתולוגי אברהם קריניצי, שר המשטרה בכור שלום שטרית ואלוף משנה אריק שרון, איש הצנחנים שאומצו על ידי העיר רמת גן.



אחת מהכתבות של "העולם הזה" נשלחה לעשות כתבת צבע על האירוע, ואני נשלחתי לצלם כי הצלם הקבוע יגאל מן (או אורי כוגן) היה עסוק במשהו חשוב יותר. הגענו למקום האירוע, הכתבת - אם זיכרוני אינו מטעה אותי - הייתה נורית גרץ קינן (אשתו של הסופר עמוס קינן ואמא של הזמרת רונה קינן). היא התיישבה ביציע ואני ירדתי לשולי המגרש וישבתי על הדשא, מרחק מטרים ספורים מהמכובדים שישבו בשורה הראשונה. צילמתי כמה צילומים של הנכבדים (ראו תמונה) בדגש על אלוף משנה שרון שהגיע בחולצה עם שרוולים מקופלים, לעומת השר וראש העיר שהיו חנוטים בחליפות ועניבות. כאן המקום לציין כמה פרטים שאני בטוח שרוב רובו של הציבור נכון להיום, יום העצמאות ה־67, אינו זוכר או אינו מכיר.



סיפורו של בכור שלום שטרית הוא סיפור מדהים. לצערי, כל מי ששאלתי, ושאלתי כמה אנשים שמכירים את ההיסטוריה של ארץ ישראל, אף אחד לא ידע על מי ועל מה אני מדבר. אז עד שנגיע לסיפור ה“כמעט פאשלה שלי", הנה פרק קצר בהיסטוריה: שר המשטרה דאז, בכור שלום שטרית (בחליפה הלבנה), מחזיק בשיא עולמי ושיא ישראלי, הוא שימש כשר באותו תיק במשך התקופה הארוכה ביותר שבה מישהו החזיק בתפקיד שכזה - שר המשטרה. שטרית מונה לתפקיד מחודש מאי 1948 (הקמת המדינה) עד לפרישתו בינואר 1967.



שטרית נולד בטבריה למשפחה שעלתה ממרוקו, הוא למד בחדר ולאחר מכן בבית הספר אליאנס ובישיבת טבריה. ב־1919 הוא מונה להיות המוכתר של המושבה כנרת, ובאותה שנה, כשהצבא הבריטי נכנס לטבריה הוא ניהל את המשטרה, מונה לקצין חקירות במשטרת המנדט ולמפקד המשטרה בגליל התחתון. הצעיר רב הפעלים עבר ללמוד משפטים בירושלים והוסמך כעורך דין. הוא מונה לתובע בבית הדין לפשעי המאורעות שהקים השלטון הבריטי, היה מדריך בבית ספר לשוטרים וגם קצין החקירות שמונה לחקור את רצח חיים ארלוזורוב. ב־1935 מונה שטרית לשופט שלום, ובשנת 1939 היה הראשון בארץ שהתמנה לשופט שלום ראשי, תפקיד שבו כיהן עד 1947, כאשר מונה לשופט מחוזי על ידי הנציב העליון הבריטי האחרון קניגהאם.



שטרית היה חבר מינהלת העם ומחותמי מגילת העצמאות (היחיד מבין החותמים שהיה יליד הארץ, צבר). ועכשיו מידע לתועלתם של בכייני הקיפוח: בכנסת הראשונה עמד שטרית בראש סיעה שמנתה ארבעה חברים - שם הסיעה היה “ספרדים ועדות המזרח". מאוחר יותר הוא הצטרף למפא"י, כיהן בשש הכנסות הראשונות ושימש כשר המשטרה הראשון עד שהתפטר ב־2 בינואר 1967. שלושה שבועות לאחר מכן נפטר. כאמור, שטרית החזיק בשיא שלא נשבר וכנראה, וגם יש לקוות לכך, לא יישבר בישראל - 18 שנים ושבעה וחצי חודשים כיהן כשר באותו משרד, שר המשטרה.



בשנתיים־שלוש שקדמו למותו יצא לי כמה פעמים לצלם אותו באירועים שונים, ג'נטלמן, תמיד רגוע, היו שריכלו עליו שהוא רגוע כי הוא נוהג לעשן נרגילה עם "שישה".



נחזור לרגע לאירוע ברמת גן. ראש העירייה היושב ליד השר הנינוח אינו מרגיש נוח בכיסא, קריניצי זז מצד לצד, וניכר בו שהוא מחכה שהאירוע שהתחיל בנאומים יסתיים, מדי פעם הוא מציץ בשעון וממלמל לעצמו. קריניצי מבוגר משטרית בכעשר שנים, גם הוא החל את לימודיו בחדר ולאחר מכן עבר ללמוד נגרות, בזמן האירוע הוא משמש כבר כראש עיר 40 שנה ומחזיק בשיא עולמי לראשי ערים. סיפור עלייתו לארץ שווה הרחבה, אבל בקצרה נאמר שניסה לגנוב את הגבול הרוסי, נתפס והוחזר לבית אביו. הוא השיג אשרת עלייה, נתקע ללא כסף באיסטנבול־טורקיה ועבד שם כנגר. חסך כסף והפליג לישראל באונייה. הוא הגיע לארץ המובטחת בחנוכה של שנת 1905. בגלל האבטלה בארץ ירד לעבוד במצרים (מכירים את סיפור יוסף?) ושב לישראל. ב־1907 חזר לרוסיה כדי להתגייס לצבא הרוסי והיה מעורב בתכנון רצח קצין רוסי בכיר (קולונל פולקובניק) שהיה בין מארגני הפוגרומים ביהודים. הוא התחמק מהגיוס ושב לישראל.



תקצר היריעה מלתאר מה עבר על הבחור הצעיר שנע ונד ופעל עד שהגיע אל השלווה (זמנית) ב־1926, כשהתיישב בעיר גנים (שמה הראשון של רמת גן). הממשל הבריטי העניק מעמד של מועצה מקומית לרמת גן, וקריניצי מונה לנשיא המועצה הראשון, ומאז ועד 1969 ניצח ב־12 מערכות בחירות רצופות, והוא מחזיק כאמור בשיא עולמי. מבחינה היסטורית ראוי לציין שכל שנותיו היה קריניצי חבר בהגנה אבל היה לו יחס מיוחד לאצ"ל וללח"י, ושני הארגונים פעלו ברמת גן בתמיכתו. המושל הבריטי כינה את רמת גן כ"אינקובטור של הטרור היהודי", ובקיץ 1947 קריניצי נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה המעצר בלטרון. קריניצי היה הראשון מבין ראשי הערים שאימצו יחידות של צה"ל, הוא אימץ את הצנחנים, מה שמחזיר אותנו לאירוע ברמת גן, שבו משמש כאורח של כבוד האיש המזוהה ביותר עם הצנחנים באותם ימים - אלוף משנה אריק שרון.



אם כן, שרון, שטרית וקריניצי יושבים בשורה הראשונה, אני על הדשא במרחק שניים־שלושה מטרים לפניהם, הכרוז באירוע מודיע לקהל המכובדים שיחידת כלבני המשטרה תפגין את מיומנות הכלבים המאולפים לגילוי סמים. ברחבי האצטדיון ובין מושבי הקהל הוטמנו סמים מסוג חשיש, והכלבים שמיד ישוחררו יגלו את החשיש כפי שאומנו ותורגלו לעשות בידי מאמניהם המנוסים.



"באותו רגע", כך תיארה כתבת "העולם הזה" את שהתרחש, “ראיתי את הצלם שלי זהבי מזנק ממקומו על הדשא, מוצא פרצה בין המכובדים, מזנק מעל הכיסא ונמלט במהירות מתחום האצטדיון". התיאור שלה היה מדויק. אותם ימים הייתי מסטול צעיר ובדרך כלל שכנו באחד מכיסי אצבע או שתיים של חשיש מסוג “דובדבן לבנוני". מדובר בחשיש משובח שהדיף ריח חריף, שלא היה לי ספק שכל כלב משטרה מיומן שיתקרב אלי יריח אותו ויעשה לי פאדיחה עולמית שעלולה לגרום למעצרי, להעפתי מהעבודה ולגרוע מכל לפאדיחה לעיני מאות מכובדים ובעיקר השלושה שאני יושב בקרבתם.


ברחתי, מה זה ברחתי, הפחד שלי היה שהכלבים יקלטו אותי וירוצו אחרי. זה לא קרה. ייתכן שלא הייתי מספר את הסיפור הזה אלמלא מצאתי בקלסר מאובק בתוך מעטפה חומה את התמונה. 50 שנה אחרי יום העצמאות ההוא החלטתי לכבוד יום העצמאות הזה לפרסם את התמונה וכמובן את הסיפור המביך.


אגב, ראש העיר אברהם קריניצי נספה כמה שנים מאוחר יותר בתאונת דרכים עם חתנו ישעיהו שמואלביץ ונהגו המסור ברוך עזאני.



2
שניים מהאנשים שאני יותר מעריך כל אחד בתחומו הם חתני פרס ישראל דוד “טרטה" טרטקובר שקיבל את פרס ישראל לעיצוב ב־2002, והצלם אלכס ליבק שקיבל את פרס ישראל לצילום ב־2005.


כשהשניים האלו מתאחדים לצורך פרויקט, התוצאה, להערכתי ולטעמי, היא כמו שאומרים בצ'כונה 10.


טרטה עיצב שתי גלויות שבהן הוא משתמש בצילומים של ליבק ובאחת גם בצילום של בן־גוריון, שאותה קיבל מלשכת העיתונות הממשלתית.


בשתי הגלויות מככב ראש ממשלתנו מר בנימין “ביבי" נתניהו. גלויה אחת היא גלוית "שנה טובה", שבה ביבי מסמן באצבעו תנועת “בעיוני" ועליה כתוב “שנה טובה, שנת שלום וביטחון לכל עם ישראל" - לא צריך להיות גאון גדול כדי לגחך למראה הגלויה, כי שלום וביטחון, למרות דבריו הנשגבים, הוא לא הביא על עם ישראל.


הגלויה השנייה, המוקדמת יותר, יצאה בחגיגות היובל למדינת ישראל ב־1998, טרטקובר חילק את הגלויה לשניים: בחלק העליון צילום של בן־גוריון ועליו נכתב “מתקומה", ובחלק התחתון צילום של ביבי בהבעה זחוחה ועליו נכתב “לקטסטרופה".


נראה לי שכל מילת פרשנות נוספת תהיה מיותרת. מעטים האמנים בישראל שיכולים בצורה פשוטה ועניינית לתאר מצב, טרטקובר וליבק עושים את זה באופן מופלא. כבוד.