כלו תשע נשמותיו

ויטו מיברג, השינה הגדולה. לא משאירים פצועים בשטח. איור: נעמי ליס-מיברג
 

ויטו תמיד הגיב בהתנהגות היסטרית ובמצוקה נפשית לשינויים בזרימת החיים בבית, ובמבט ראשון אפשר היה לייחס את סטיות התקן שלו לנזילות שהציפה את שגרת חייו. אבל אנחנו חיים עם חתולים כבר 40 שנה וכאשר אספנו בסופו של יום את הסימפטומים שהפגין, הבנו שפעם נוספת, וכל כך יותר מוקדם ממה שקיווינו וייחלנו, החתול שהיה חלק כה חשוב בחיינו במעברנו למיין, הראה את הסימנים המוכרים של אי ספיקת כליות.

הוא לא רבץ כהרגלו בפינותיו המועדפות; ניתור של 20 ס״מ היה גדול מכפי כוחו; הוא הפסיק לאכול ושתה בצמא ממכלי המים שעמדו לרשותו בפינות רבות של הבית; והוא לא הצליח להגיע לקופסת החול שלו, שממילא הפכה בשנים האחרונות לסקיצה אפשרית בלבד לארגז לעשיית צרכיו, ונתן שתן במקום שבו עמד ברגע שחש צורך. מזמן הפסקנו להתרפק על תרחישים אופטימיים ונוחים לעיכול בכל שקשור לבריאותנו, ואת אותו עיקרון אנו מחילים על סביבתנו. כאשר הווטרינרית הסמוכה התקשרה שעה לאחר שוויטו נמסר לטיפולה המסור ועדכנה אותנו בשיח הממולמל של רופאים שאכפת להם במצבו של החתול ובאפשרויות הניצבות בפנינו, לא היה לנו ספק לאן מובילה הדרך.

אנחנו אנשי חתולים ורוב הזמן הקפדנו שהחתולים ייכנסו לביתנו מהרחוב; שהם הגיחו לעולם בנסיבות שלא היו קשורות בנו או בעניין שלא היה לנו בחתולים גזעיים. יש דיון לא פתור בחיות הבאות לעולם ביוזמת מגדלים המייצרים שושלות שייחוסן מגיע עד המלכה אליזבת. אלה נועדו לשעשע אותנו ולהנעים את זמננו באמצעות יופיים, טיפוחם ויכולתם המוכחת להנעים את זמננו, וזה בעייתי. בעיקר משום שהעולם מלא להתפקע בחתולים רבים מדי המסתובבים ברחובות ללא בית והסובלים מהתנכלות שיטתית ואכזרית.

חתול שמחירו 1,500 דולר הוא פריבילגיה יקרה ומעט מעוותת מכיוון הטעם הטוב ושיקול הדעת. מה שלא גרע חלילה מהאהבה הגדולה שהייתה בין ויטו ובינינו ומהתחושה שלנו שלא חתול אציל הסתובב בין רגלינו עם זנבו זקור בגאווה בעלבתית של מי שהוריו אוכלים מידו את כל שבחר להאכיל אותם, אלא נשמה אנושית שהתגלגלה לאריזת פרווה נדירה ביופיה ובהליכותיה. וכמובן אינטליגנציה חד־פעמית שלא תחצה את חיינו יותר.

סיפרתי בעבר כיצד נכנס ויטו לחיינו. מה היה הקשר שלו לזוג מתוקשר שבביתו ראינו חתול מאותו זן ונשבינו. וכיצד חילצנו גור קטן מידיו של זקן שהתקשה לטפל בו אחרי שרכש אותו בממון רב ממגדלי חתולים רבי מוניטין מגבעתיים, וכיצד הרגלי ההיגיינה שלו נדפקו משום שהזקן לא הצליח להעמיד לרשותו את התנאים האלמנטריים. אם הדברים נשמעים כהתנצלות, כנראה שזה מה שהם. אבל לא כיצד בא החתול שלנו לעולם הוא מה שחשוב, אלא החלק שהיה מחיינו במשך כמעט שני עשורים.

אלה שבועות קשים שטרם נגמרו לצערי, ולאחר שהווטרינרית גמרה למסור לנעמי את הפרוגנוזה שלה, לא היה לנו ספק מה התפקיד שהוטל עלינו. לצערי, לא אלי מתכוונים כאשר אומרים שזה ייגמר בבכי. אינני בוכה מספיק, לעולם לא ברגע הנכון כדי לשכנע את הסובבים אותי באנושיותי, ואפילו על הורי וחברי הקרובים ביותר שהלכו לעולמם והשאירו אותי די לבד בעולם, לא בכיתי בזמן אמת אלא בשיהוי של עשר שנים ויותר.

לפעמים הדעת מוסחת על ידי תעוקות גדולות - אף שאינני מאלה הגורסים שחתול הוא רק חתול, כלומר חיה - וזה היה המצב בשבוע שעבר. אבל גם בכיסא גלגלים הייתה נעמי נחרצת, וכך גם אני, שלא נתקע בוויטו אינפוזיה או התקן, כדי להאריך את חייו באופן מלאכותי כדי שנוכל להיפרד ממנו.

הווטרינרית דיברה איתי בחדר הטיפולים ומהרצאתה המלומדת ליקטתי את המידע הרלוונטי. מתישהו גיליתי שאני צריך להישען על שולחן הנירוסטה כיוון שרגלי לא היו יציבות מספיק. וכיוון שאמריקאים מסוימים אוהבים חיות יותר מאנשים, לא עשתה הווטרינרית את החלטתי הנחושה לקלה יותר. היא לא נתנה לי להרגיש חלילה כרוצח חיות סדרתי, אבל אני מנחש שהיא נתקלת באנשים שמעדיפים חתול גוסס שאפשר לחלץ ממנו חודש או חודשיים נוספים שבמהלכם אינו מבין מדוע תקועה בו מחט המערה נוזלים, או מדוע הוא משתין על עצמו. באתי מצויד בדעה נחרצת ואחידה של משפחת מיברג כולה, משום שטרחתי לעדכן את ילדי שאינם גרים בבית, ובסוף שמעתי את עצמי שואל אם היא חושבת שאני לא בסדר או אייכמן של החתולים, אם אני דבק בהחלטה המשפחתית לא להאריך את משך ייסוריו.

בחירתי לשרבב את אייכמן לדיון, במיין מכל המקומות, הייתה שגויה בעליל, בעיקר משום שהווטרינרית לא ידעה על מי אני מדבר. היא הופתעה במקצת מסירובי לקבל את אפרו של ויטו בקנקן ברונזה כדי לשים על כרכוב האח, או טביעה של כף רגלו בחימר במסגרת דקורטיבית נאה, אבל דבקתי בעמדתי. כאשר אחד מילדינו הציע בטלפון שנמצא מיידית גור חתולים חדש כדי לשוב לחיים בעזרתו, נדה נעמי בראשה בשלילה מוחלטת. לא הפעם, ולא כל כך מהר.

כאשר גמרו המובילים לארוז את ביתנו ברמת השרון והמכולה התמלאה, עשו עצמם בני הבית כמי שאינם רואים את ויטו, חתול ה-Ragdoll הצעיר שלנו. הדילמה לא הייתה מיידית כי נעמי ועמנואל המריאו, אבל אבנר ואני נשארנו ברמה"ש כדי לאפשר לאבנר לסיים בגרויות, כך שוויטו נשאר איתנו.

כשהגיע תורנו להתקפל, נותרתי לבדי עם ההחלטה. אינני יכול להעיד על משפחות אחרות, אבל אני מניח שרבים וטובים שאינם ראויים לסקילה היו מוצאים לוויטו בית חם ואוהב - אף שאיני בטוח שיש כאלה - או אפילו, חלילה, מרדימים אותו. כיוון שאת עשרות החתולים וצאצאיהם שחלפו בביתנו במהלך חיינו בישראל אני הבאתי, הבנתי שכולם שוב זזים הצדה ומניחים לי להחליט. אין דרך קלה ובטוחה יותר מאשר לקחת את החתול איתך בטיסה לאמריקה, אבל היה עלי לעצור באירופה בענייני עבודה וזה לא היה פרקטי לטלטל איתי את ויטו בעקבות יחידת ״כידון״ של המוסד לפריז, למינכן, לוושינגטון וללילהאמר. לא התלבטתי לרגע. טרם באה לעולם אפשרות שאפרד מהחתול הנפלא הזה, שלגופו השעיר והשמן התגלגלה נפש נדירה במסירותה, באהבתה ובנאמנותה. הרבה יותר מינורית ועמוקה בקרבתה לבני המשפחה מאותם גולדן רטריוורים התוקעים את רגליהם באשכיך, בוטשים בחיבה, מלקקים אותך בלשון רטובה ומתגלגלים איתך על השטיח עד שנתפס לך הגב.

ויטו יושב מטר ממך, אומד אותך בעיניו הכחולות שמהן ניבעת תבונת הדורות, מניח לך לגשת אליו וללטף את ראשו וצוהל פנימה כאשר אתה מרים אותו ומערסל אותו בידיך על גבו והוא מרפה את שריריו ופותח את רגליו כנפקנית הזולה ביותר. או שהוא ניגש אליך ומחכך בברכה את ראשו ברגלך ומסביר לך בהיגיון חתולי מה הוא רוצה.

באותם ימים פעלה בישראל קבוצת וטרינרים המתויקת אצלי כחבורה הנפלאה ביותר של אוהבי אדם וחיה שפגשתי, שהעניקה מענה לאנשים במצבי. הם הכינו לוויטו את הניירת שרשויות הבריאות האמריקאיות דורשות שיילוו חתול ומזוודתו, חיסוניו והרזומה שלו. הם לקחו אותו לווטרינר המחוזי בלוד שבדק את החתול וחתם על הטפסים. הם טיפלו בו עד מועד הטיסה והעלו אותו לטיסה לציריך, שם חיכו לו דיילים מוסמכים שהעלו אותו לטיסה למונטריאול.

שדה התעופה הקנדי הוא הקרוב ביותר לביתנו במיין שערוך לקלוט חיות מחמד.

שם אספה אותו אישה מופלאה בעלת פנסיון לחתולים. היא הניחה לו להתאקלם עשרה ימים, על פי החוק שנועד להתחשב ברווחת החתול, ואחר כך העמיסה את ויטו במכוניתה ונהגה ממונטריאול למיין, מרחק של עשר שעות עם עצירת ביניים ללילה כדי לא להכביד עליו. ביום שנקבע דפקה האישה על דלת ביתנו והגישה לנו את החתול. המבצע כולו עלה 5,000 דולר, כמחירה של טיסה במחלקת עסקים. זה לא זול, אבל לא הייתה דרך שבה הייתי מסוגל להיפרד מהחתול ומחלקו בחיי המשפחה. לא הייתי משאיר אותו ב״בית אוהב וחם״ כשם שלא הייתי משאיר מי מילדי. ישראל, כידוע, אינה מכורתו של החתול וגם לא עיר המקלט שלו.

עשר שנים חלפו מאז ובדיעבד התבררו כמה דברים: ש־5,000 הדולר היו ההשקעה הטובה ביותר שעשינו בחיינו; שלעולם לא היינו מחלימים מהתהייה המנקרת מה עלה בגורלו של ויטו; ושהחיים בלעדיו לא היו דומים כלל לחיים איתו.

יבוא אוהב חיות מצפוני ויטען כי התלאות והעינויים שעברו על ויטו בדרכו למיין נועדו לשרת אך ורק את טובת בעליו. אין לי תשובה מדעית לטיעון הזה, כשם שאינני יודע כמה כואב ללובסטר כאשר שולקים אותו. אבל אני בטוח שהזיכרון המסוים של התלאות הללו נמוג בזיכרונו של ויטו והוא בטל בשישים בהשוואה לעשור שעבר עליו בחיק משפחתו. לא רק משום שאני מקנא בו ובחייו כל יום מחדש. לא רק בגלל ההנאה שאנחנו מפיקים מחברתו ומהאהבה שהוא מחזיר לנו. אלא משום שאינני מסוגל ליישב את המחויבות שלקחתי על עצמי כאשר הבאתי אותו הביתה עם נטישתו חסרת הפשר מאחור. הרי אנחנו מייצגיה המובהקים של תרבות ״לא משאירים פצועים בשטח״. ומהבחינה הזאת בלבד עשינו הכל, כלומר נעמי, כדי לפצות אותו על אותם שבועיים שבהם היה נדמה לו שחייו לקחו תפנית אכזרית.

אין מראה צובט לב יותר מאשר זה שבו אחד מילדינו מגיע לביקור והדבר הראשון שהוא עושה זה להרים את ויטו, כמו שהוא אוהב, ומחזיק אותו בידיו כמו התינוק של הקוזינה. אין מראה מכמיר לב יותר מוויטו הישן שעות על רגליה של נעמי כאשר היא צופה בטלוויזיה ופוקח את עיניו לעתים רחוקות כדי לבדוק שעולמו עומד עדיין על כנו. אין רגע מאושר יותר ביום, לכולנו, כאשר דקתיים אחרי שאנחנו נכנסים למיטה בלילה מגיע ויטו ממקום רבצו האחרון, אוגר כוחות לקפיצה המאתגרת, בשל גילו ומשקלו, נכנס למיטה כמו קווין ספייסי לבמה באולד ויק, מטופף מעדנות מרגליה עד ראשה, מיטיב ברגליו את הכרית המונחת בין הוריו ונשכב עליה ומסתובב מצד לצד בהפגנה שאי אפשר להתכחש לה של שביעות רצון עילאית טרם שהוא מניח את ראשו, עוצם את עיניו ומגרגר כמו ג׳ון דיר קטן. אם הוא חתול אני קוגלגר.

כבר 40 שנה אנחנו ישנים לפחות עם חתול אחד במיטה, ולמרות העלבון הרטרואקטיבי לחתולים שכבר אינם איתנו, אין ספק כלל שוויטו הוא הילד הרביעי שלא היה לנו. הוא היחיד שלא יהיו לו טענות, שלא יזכור אותנו כהורים שהסירו חגורה פעם בשבוע או נטשו אותו ברגעיו הקשים ביותר. ויטו אסיר תודה יום־יום, ואם אנחנו עוזבים את הבית לשבוע, אנחנו משאירים אותו בחברת אישה שמתחרה בנו על אהבתו. כאשר אנחנו שבים הוא כה נפוח ומלא שהוא בקושי קם ממיטתו ומנסה להסתיר שיהוק של טונה.

אינני מאושר כלל מחיים שחלק בלתי נפרד מתפריטם הוא פרוות חתול בכל מקום, כולל באוכל. הרגלי הטואלט שלו היו לקויים מהיום הראשון. הוא נמסר כגור לזקן שלא הצליח לטפל בו ולא הנחיל לו את חובת הקופסה ומאז הוא הולך ומידרדר. זה לא כיף לקום כל בוקר אל ערימת גללים על השטיח, אבל בשנים האחרונות מגלה ויטו התחשבות רבה: פיפי הוא עושה רק בקופסה וגלליו קשים וקלים לני־ קוי אף על פי שמתישהו יהיה צורך להחליף את השטיחים. הוא אוהב לעשות את צרכיו בחוץ, בטבע, אבל חלק ניכר מהשנה מכוסה האדמה בשלג עמוק שוויטו מתעב.

אני מעדיף לחשוב על זה במונחים של גיל. אינני יודע כמה שנים מפרידות בינינו ובין Depend, טיטולים למ־ בוגרים, ואני רואה את ויטו כמבוגר שאי אפשר לשים עליו טיטול. כמו אבי לפני, הצלחתי להתחמק מרוב עבודות הבית ולכן אין לי על מה להלין. צדו השני של אותו מטבע הוא שוויטו קשור לנעמי וכרוך אחריה יותר מאשר אחרי, מה שלא אומר שהוא אינו אוהב אותי. יש לנו הרגעים המיוחדים שלנו יחד, אבל הם אינם דומים לקשר העמוק בין החתול לאמו.

אני תופס את ויטו במונחים יותר אינטלקטואליים. כאב וכבעל היה לי חשוב שביתנו לא יהיה שידור חוזר של בית הורי מבחינת היחס לחיות מחמד. לכן התעקשתי שהוא יהיה מלא בחתולים. אין לי סבלנות לאנשים שלא אוהבים חתולים ומפזרים אגדות אורבניות עליהם, כמו המיתוס על החתול שיקפוץ לעריסה ויחנוק את התינוק. החתולים שלנו שכבו מתחת לעריסה ושמרו עליה. הוא לא מנקה את עצמו כפי שניקה פעם, אבל זה מה שקורה לחתולים מזדקנים. הווטרינר שספר לו את הטבעות ברגל (סתם) טוען שהוא בן 15, מה שמסתדר לנו עם העובדות. חתול בגילו של ויטו מתחיל לכבות מנוע אף שעל הנייר הוא יכול למשוך עוד כמה שנים. כל יום נוסף במחיצתו הוא יום במחיצת תבונה חתולית, תפיסת עולם והמלצה מנוסחת לדרך חיים. לאחרונה השגחתי שאני רובץ הרבה, שזה לא בריא כלל, אבל לפעמים אנחנו מחקים דברים בחיינו מבלי להיות מודעים. השיטות השונות שבהן הוא מעיר את אשתי שוות סיפור. כמו גם אצילות התנהלותו. חתול אוהב אותך לא פחות מכלב, הוא רק אינו מתבזה כדי להפגין את אהבתו. 

*חלק מהטקסט התפרסם לפני שנתיים במדור זה.